אני מרגישה כלואה , אני מרגישה כל כך כלואה.
כלואה בתוך עצמי.
הצלעות , הדם , העור , הם הכלוב. כלוב שאני רוצה לחתוך, עד שהכל ישתחרר ואני אהיה חופשיה.
אני רוצה לקחת סכין גדולה ופשוט לפרוס את העור שלי, מהצוואר עד הבטן התחתונה.
אני רוצה לקלף את העור לשני הצדדים, ולחטט עד שאני מוצאת את הצלעות.
אני רוצה לשבור אותן, את העצמות
ואז אני רוצה לרוקן את הגוף שלי מכל מה שיש בו. מהריאות, מהלב , מהכל .
אני רוצה לשחרר את עצמי מעצמי.
אני פשוט רוצה לעוף.
לעוף רחוק רחוק מפה. מעצמי. מהבחירות שלי. מהחדר שלי שמזכיר לי אותו, מהסיוטים שלי. מהמשפחה שלי, שאני אוהבת בלי סוף, אבל כואב לי לראות אותם, כי גם הם דפוקים.
בזבזתי את החלק הראשון של החיים שלי בלהתחנן לאלוהים שיעביר את כל הכאב של כל המשפחה אלי, שהם לא יסבלו.
לא הבנתי אז שאלוהים לא מקשיב , שהוא לא קיים, שלא אכפת לו שאני בוכה ומתפרקת לחתיכות, ואולי זו פאקינג אשמתי באיזשהו מובן.
לא הבנתי שהאנושות עצמה דפוקה. שלכולם יש את השריטות שלהם.
אני מבינה היום, אני מבינה
פשוט אין לי כוח לזה.
אין לי.
די בבקשה, דיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
