ממתקי אפרסק

יש לי כ''כ הרבה דברים להגיד ולכתוב

כ''כ הרבה פוסטים אפשריים שעלו במוחי

על הגילוח והניקוי שלי, על שבירת המנהג להמלט מהבושם בשנה האחרונה ומאיפור בחודש האחרון, על הכעס כשהתחילו את האזכרה בלעדי וחוסר הנעימות בלהתקל במשפחה שלו (למעט דודתי), על העצבים בנסיעה(שעה מרוטת עצבים בה לא הצלחתי לאכול, תוזזתי כדי להביא את שולחן הכתיבה החדש שלרגעים חשבנו שהוא נמכר והעדר זמן להתארגן כמו שתכננתי) לשם ועל העצבים בנסיעה חזור (דור ה-y סתם מפונק וכעולים חדשים היה לנו קשה ובנינו את עצמנו),  על הקרמים שמחכים לי ואיתם אשבור את השנה הזאת, על חוסר היכולת שלי לבכות מעל לקבר של אבי לאחר שכולם הלכו,  על התחושה המוזרה לראות את אחי החורג ולא להרגיש בנוח להגיד לו שלום (למרות שהוא בן 9 וכואב כמוני), על הכעס שעדיין לא תוקן שמו על המצבה ושהדודה שלו התחילה לבכות כשהמצבה הייתה מלוכלכת, על ההבנה שזה לא באמת נגמר ושאמשיך להיות עצובה ואבלה גם לאחר השנה,  על כך שחתמתי את השנה הזאת באותו בית קפה בעודי יושבת שם עם אמי דודתי ובן-דודי עם אותו הקפה והמאפה ובחתימת אותה הגלידה שאכלתי בשלושים, על התקפי הבכי היום כשהלכתי להתאמן בין סט בטן אחד לשני, על המונולוגים הבלתי פוסקים שניהלתי על עצמי לגבי מה שאטיח בשולט שלי מחר(עוד סיום של תקופה קשה שלא היית נוכח בה בגלל האגוצנטריות שלך), על ההבנה שתמיד סניף המקדונלד'ס ליד הים יצבוט לי את הלב כשאזכר בפגישה שלנו שם בקיץ לפני שנתיים, על הגעגוע אליו, על העצב וההבנה שמעכשיו אני אנקה דברים רעים מחיי ואעשה באמת מה שטוב לי, על כך שהבנתי שאחד מהם יהיה להוציא את השולט שלי מחיי (גם אם הוא החליט על כך בעצמו), על כל שהבית עדיין לא מוכן, על ההקלה ביציאה מבית הקברות והתחושה הפיזית שמשקל כבד יורד מכתפיי ועולה למעלה. 

לא, על אלו אני לא אכתוב. 

רק שהוקל לי

ושנגמרה שנת האבל שלי. 

איזה מוזר