| 11/2016
שש - פרק 6
פרק 6 :
ברזיל , סנטה קטרינה.
יצועי המיטה של מיקה היוא ספוגים בזיעה ובמיצי גוף. מיקה שהייתה מכורבלת עם בת זוגתה דניאלה באיבו של ליל סתיו נעים וקריר, חייכה לעצמה. עדיין היה לה קשה להאמין שהצליחה להשיג מעט רוגע וטוב. מיקה הייתה באמצע שנות השלושים לחייה, שיער שחור חלק הנשפך על פסגות כתפיה אל אמצע הגב, בעלת גוון עור מוקה ועיני חתול ירקרקות. רגלה של דניאלה הייתה מעט מקופלת ומונחת על רגליה של מיקה.
" איך זה היה ירח שלי?" , שאלה דניאלה תוך כדי מתן נשיקה על לחייה של מיקה.
" ראיתי את הכוכבים " , התחכמה מיקה וקרצה לה, " אבל עכשיו מגיע תורך " , המשיכה ותוך כדי כך קמה וכעת הייתה מעל דניאלה. מיקה תמיד התפעלה מהיופי הסלבי של דניאלה, עיניים תכולות וכמעט מלוכסנות כאשר מביטים בזווית מסוימת. שיער בלונדיני וגוון שלגי. מיקה החלה לנשק את דניאלה ולשונותיהן החלו לרקוד טנגו זו עם זו, בד בבד מבלי שדניאלה תבחין החלה לקרב את אצבעות ידיה אל עבר בית שחייה. פרפור רגליים וגל צחקוקים.
" תפסיקי!" , צעקה דניאלה בקושי רב . באיזשהו שלב הדגוגים פסקו אבל זאת הייתה ההתחלה לדגדוג מסוג אחר. מיקה טעמה מהפרי האסור ולא בפעם הראשונה. הטעם בפיה היה רווי במליחות מתוקה.
" אל תפסיקי..." , לחשה דניאלה וקירבה את ידי חברתה אל עבר אגסיה, " אל תפסיקי ".
כשהגיע רגע השיא לדניאלה, הייתה למיקה התחושה שמישהו צופה בהן מהצד. בכלל הייתה לה תחושה מוזרה בכמה שבועות האחרונים. היה נדמה לה שגם כשהיא חושבת שהיא לבד - היא לא הייתה. חלומות מורים פקדו אותה, פעם חלמה על כך שהייתה בהודו, כך חשבה ושדיברה עם נערה בשם סנטי. ובפעם האחרת חלמה על צפון אירופה ועל קבוצה תמיכה שהתנהלה בתוך הכנסייה. לא הייתה לה תשובה למוזרות שבדברים הללו שפקדו אותה.
"אוו.." , גנחה דניאלה בהנאה שלובת שחרור ירכיה ורעד קל שנורה מעמוד השדרה התחתון למעלה למעלה עד לעורפה.
שעה אחר כך, כאשר היו מכורבלות כל אחת מצונפת בשנייה, דניאלה החלה לשאול , " איך אמא שלך מרגישה? הצלחת להשיג מספיק כסף לקנות את התרופה?"
מיקה הסתובבה והפנתה לבת זוגתה את גבה, היא לא רצתה שדניאלה תראה שהחלה לבכות חרישית, " היא מרגישה לא הכי טוב ולא הצלחתי להשיג את הכסף כדי לקנות את התרופה. וגם הבנקים לא יתנו לבת של נרקומנית חולת איידס שנאבקת במציאת עבודה הלוואה כדי לעזור."
דניאלה לא אמרה דבר. גופה התקרב לגבה של מיקה וחיבקה אותה חזק חזק.
"אני מצטערת אור קטן שלי..." , לחשה לאוזנה של מיקה.
****************************
בבוקר שלמחרת, לאחר שדניאלה יצאה מהבית לעבודתה כעורכת דין לדיני עבודה, מיקה החלה להכין ארוחת בוקר מאוחרת. פתחה את דלת המקרר ובררה מבין המצרכים. לאחר התחבטות קלה החליטה להכין פריטטה משני ביצים, בצל ירוק, עגבנייה וגבינה בולגרית. לאחר שסיימה לאכול ושטפה את הכלים היא נשכבה על מיטתה. לרגע אחד עצמה את עיניה ולפתע מצאה את עצמה בבית קברות. היא הבחינה בגבר בעל תווי פנים נפולים ועיניים תכולות גועשות כים סוער. הגבר הרים מבטו אליה , כאבו פילח את ליבה של דניאלה, כאילו היא כמעט יכלה להרגישה את מה שהוא מרגיש או שאולי היא אכן חשה.
' ארוסתך נפטרה?', שאלה תוך כדי התקרבות איטית כלפי האיש.
' לפני חודש', השיב האיש עדיין עם דמעות בעיניו.
' אני מצטערת ', אמרה ברכות, ' איפה אני?'
' בישראל ' .
בזמן שהאיש החל לשאול את השאלה הבאה, הנוף שהיו חלק ממנו השתנה לחדר שלה בברזיל
' ואיפה אני ? ' סיים האיש לשאול.
' ברזיל , סטנה קטרינה.', אמרה תוך כדי הטיית הוילון בכדי שיוכל לראות את ההמייה הסואנת של המכוניות ובני האדם באחד מהרחובות הראשיים.
' אני מצטער על אמא שלך ', סינן ברכות , ' למה שלא תבקשי עזרה מדניאלה?'
' אני לא יכולה לעשות את זה ', ירתה עוד לפני שסיים את המשפט , ' יש לה מספיק דברים להתמודד איתם, שכר הדירה ופריעת הלוואת הלימודים שלה'.
' מוזר, תמיד רציתי להיות בברזיל. מה קרה לנו? הכל התחיל.'
' מהחלום המוזר ההוא שחרב חתכה דרכנו ' , השלימה מיקה כאשר גבה עוד היה מופנה אל האיש.
כאשר הסתובבה מיקה, אותו איש שידעה שקוראים לו אלחנן אך בלא הסבר שיריגע ויסביר מה התרחש זה עתה , נעלם מחדרה וכך גם ההרגשה שלה איתו ביחד התפוגגה. מיקה חשבה לעצמה שהיא משתגעת.
בצהריי היום, כשיצאה מראיון עבודה במועדון הלגונה שהיה מועדון חשפנות מפוקפק בפרברי העיר, היא לא יכלה שלא להרגיש מעט פספוס בחייה. פספוס שרק התרחב וגדל ככל שנקפו השנים על כך שנשרה מהלימודים בכדי לעזור לאימה לשמור ולהחזיק את הבית, כי באותה התקופה היא התחילה להתדרדר לסמים אחרי שבעלה עזב אותה למען אישה אחרת, צעירה יותר. ומיקה שהייתה באותו הזמן בת חמש עשרה, עבדה במרכול קטן מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות. מיקה למדה הרבה על פילוסופיית החיים בתקופה ההיא , כמו המחויבות שבלקום בכל בוקר ולבצע דבר שיעזור לך להמשיך להתקיים, להיות בל מרווח נשימה. וכמו ההתמודדות שלה עם הבנדיטים הקטנים שניסו 'להרים' כמה חטיפים מבלי לשלם. באחת מהפעמים היא דהרה אחריהם עם מקל מטאטא מעל ראשה. גיחה לעצמה שנזכרה בך. ואולם, תחושת הפספוס והרגשת האי ערכיות ליוותה אותה עד היום, גם אחרי דניאלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
