| 10/2016
Du ar vacker
הרגשתי מעין צורך לכתוב פוסט נוסף ולעדכן. יום מורכב מכל כך המון בחינות. אז האחים שלי והמשפחות שלהם הגיעו. ארוחה שבדית טיפוסית, מדברים מסביב , לא באמת נוגעים בדברים המהותיים. הכל חייב להיות מתוקתק ומסודר כמו חיילים. זה כל פעם מפליא אותי מחדש ההבדל בין התרבויות. האבן בוחן הברורה ביותר להשוואה היא ההסתכלות על הילדים. ילדים ישראלים, רעש, צרחות, כיף שמחה. ילדים שבדים מתונים בהרבה יותר. הם מרגישים לי קצת כמו לגזור רק על הקווים , ללא סובלנות עם נזלגו מעט לשוליים. וכאשר התחלנו לאסוף ולהוריד את הכלים מהשולחן אל שוטף הכלים באותה תורנות, הלחשושים לא איחרו להגיע, והרעל שניסו להשתמש בו כמעין סם מקהה חושים שיוכל להקל עליהם בסוגסטיה, רק גרמו לי לעצבים. שמרתי על איפוק כי חבל בכל זאת על הזמן האבוד ההוא שלא ראיתי אותם ולא דיברתי איתם משהו רציני. במהלך הסעודה, דובר על שנת האזכרה של אימי הממשמשת ובאה, כנראה שאצטרך לטוס לשבדיה בעוד כשבועיים וחצי. קצת נמאס לי. נמאס לי לאבד אנשים ולהישאר להתמודד עם החלל הזה שלהם. להדוף את חוסר הנוכחות שלהם שמאד נוכח במציאות. נמאס לי מאיי רובוט המפגר הזה שנתקל ונתקע פעם ברגלי הכיסאות ופעם ברגליים שבדיות. נמאס לי מלנסות ולהצדיק את עצמי בפני אחרים שגם ככה לא רואים מישהו אחר מלבד את הבבואה שלהם המשתקפת בים הנרקסיזם החולני. נמאס לי שליבי כואב כאשר אני חושב עליה, ונמאס עליי שהלב מדמם את דמו הרחק הרחק ממוקד הסערה בכדי "לשכך" משהו, רק חבל שהוא לא מרגיש שום דבר. נמאס לי שתמונות קופצות לי כאשר אני שוכב במיטתי ומביט על התקרה. נמאס לי להרגיש קצת כמו בסרט נע שכולם מביטים בו , כמו פליט ריאלטי שמצביעים לו בכל סוף שבוע האם יישאר או לא. נמאס לי להיות בקצה חוט השערה מפני המספריים של אדוארד שיבואו ויקטעו את חוט השני שמפעיל אותי. נמאס לי לבכות בלילות חסרי חלומות ולילות רצופי חלומות והלומי גשמים עזים של תהיות. נמאס לי להיזכר במשפט שהיא תמיד הייתה אומרת לי , שאני יפהפה, כי אני מרגיש כרגע כל כך ההפך מכך. נמאס לי שהחיים שלי נמצאים כרגע על סטטיקה דינאמית משהו וכל הכוחות המופעלים עליי מכל הכיוונים שקולים, ונמאס לי מחוקי ניוטון ומהתפוח שנחת לו מהעץ על ראשו. נמאס לי להיות חלק ביקום שבו הפואנטה היא ההרס והכאוס ושכל החיים האלו בנויים למען פיזור תמידי. נמאס לי מהמפץ הגדול הרגשי שאופף אותי כרגע ומרחיב את הכאב פי כמה מונים בכמה מימדים ובכמה מישורים שכבר קשה להבין מי נגד מי. נמאס לי להישאר לבד בבית כי כל מה שמעניין אנשים הוא טינדר ולזיין ולמצוא את היידי בת ההרים מחדש, או לפחות לדפוק לקליאופטרה תיבת נוח ומשה רבנו בתוך מערת המכפלה משהו שיש לה. נמאס לי ממילות חנופה והתרפסות ומלעשות את הדבר הנכון בשביל האחר , כאשר האחר לא אומר דבר וחצי דבר למענך, שלא נדבר על עושה. נמאס לי להרגיש כל כך דפוק ולא מנוצל והיולי משהו כמו יהלום לא מלוטש. נמאס לי פשוט לרדוף אחר חלומות מבלי ללכוד אותם ברשתי. כאילו רודף אחר פרפרים במשעול עקלקל והפכפך. נמאס לי לנוע בדרך חתחתים הפוצעת את רגליי וכמו גם את עורקי המהות שמחזיקים אותי מהותי. נמאס לי משלטון ומעולם רודף בצע שרק משעבד אותנו בשם הדמקורטיה, ומשלשלאות ה"בחירה" שיש לנו. לבחור בין רע לרע יותר ובסופו של דבר הקלפים אף פעם לא מתחלפים ותמיד אנחנו מפסידים בפוקר ונאלצים להוריד בגד או לקלף משהו חשוב מאיתנו, כי ההפסד תופח לנו בפנים. נמאס לי מלקוות לשלטון אנרכיה שבו כל אחד עושה מה שבראשו ובאינסטיקנט ההישרדותי כולנו נהרוג אחד את השני. נמאס לי ממוות של אנשים נפלאים שיש ביננו ומהמשך חיים של אלו שהיה ועדיף שלא היו. נמאס לי מהמפגש תרבויות הזה שפוגש אותי בכל יום ויום , ומכוויות נפשיות כמו גם מטבחיות. נמאס לי, להיזכר בניצול שחוויתי בילדות, ובניצול של ההיא שפתאום החליטה לשלוח לי הודעה אחרי שעשתה מה שעשתה לפני 3 וחצי שנים. נמאס לי להיזכר בקים ולבכות, נמאס לי שהדבר היחיד הטוב באמת שהשגתי נעלם בפוף אחד גדול כמו נוד שהופרח אל אוויר העולם. נמאס לי להרגיש כל כך חסר משמעות כרגע. נמאס לי לרצות להיות בעל משמעות. נמאס לי לחפש את עצמי במילים מתוכחמות ובבלוגים של אנשים אחרים בכל יום ולהביט על עצמי במראה כל פעם בזווית אחרת, אפשר לחשוב ששיעורי הגאומטריה עוד לא חדלו. נמאס לי אבולוציונית להיות בעל תודעה שמרגישה את הכאב, והכאב בראשי מתפשט כמו פצצת סרין וציאניד בסינפסות שבראשי. נמאס לי פשוט להושיט יד לאחרים ושכולם משתמשים בה וכאשר אני תקוע וצריך מישהו שיוריד אותי מהעץ, כמו חתול מפוחד, כולם לא זמינים. נמאס לי להיות זמין בכדי שמשהו יקרה לי בחיים, אני רוצה להיות לא זמין, לא נמצא כאשר משהו חדש מתרחש. נמאס לי לרצות להתאהב ולהרגיש את הדחף הזה שאני חייב קשר בכדי לצאת מהחרא הזה שאופף אותי ומהאבל, נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי. נמאס לי שכולם שופטים אותי כי זה הכי קל להיות הרשות המבצעת, השופטת והחורצת, נמאס לי משיעורי אזרחות כאן בארץ שלא הייתי נוכח בהם. נמאס לי משבדיה ומהנופים המרהיבים שלה שמפצים על המחסור באנשים אנושיים בה. נמאס לי משנאה ומאנטישמיות, מאנשים שמנצלים את הדת לצורכי תעמולה ליצירת מלחמות וסכסוכים. נמאס לי מכל הדעות והקבוצות שרק מבדילות את עצמן מהאחרות בכדי ליצור פתח לוויכוחים ולריבים. נמאס לי שכל אחד מנסה לנגוס לי מהעוגה שהיא שלי, ובסופו של דבר פירור אפילו לא נשאר. נמאס לי מהומלסים שרק מושיטים ידם בכדי לקבל מספר מעות בכדי להמשיך להתקיים. ונמאס לי בכל פעם שאני עובר לידם לא להביט לעברם. נמאס לי להרגיש נכלם כאשר אני אומר את הדברים אשר על ליבי, כי לרוב אין אנו חושפים את האמת. נמאס לי שכל העולם הזה מתנהל על כדאיניקיות ועל אינטרסנטיות, וכמה חבל שהאהבה של השנים האחרונות נובעת מאלו שלעיל. נמאס לי להבין שרוב הסיכויים שאני זן נכחד בעולם רווי בזן אחר של אנשים שמגדירים אהבה בשפה אחרת. נמאס לי אולי לתלות סוגה בשושנים, ואולי אני אפילו לא יודע מה הפירוש של זה, ונמאס לי להתנצל על העובדה שאני עולה חדש ולא יודע עברית כמו שצריך, נמאס לי להרגיש פחות מאנשים אחרים. נמאס לי להתנצל על זה שכשבדי אני לא מטר 90 או 80 אלא פחות, ושאין לי עיניים כחולות. נמאס מהמבטים המלגלגים של האחים שלי כלפיי, ומהמבט האדיש של נשותיהם. נמאס לי לבכות מסרטים ושקים לא איתי, ונמאס לי להיזכר בה כאשר אני יודע ששום דבר לא ישתנה. נמאס לי מזה שלא נמאס לי לסיים את הפוסט ולומר כמה באמת נמאס לי מהנמאס לי שלי. נמאס לי לאהוב להיות מרוקן מכל תוכן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
