אני לא ידוע כבן אדם עזבני או רגזן,אבל דווקא הדברים הקטנים הם אלה שהכי משגעים אותי.
היום במשך פאקינג שעה אני מנסה להתחיל משחק בLeauge of Legend ובכל פאקינג פעם אני מקבל attempting to reconnect ובמערת רשום שאני עושה decline ברמה כזאת שאני מקבל penalty וזה פשוט מטמטם אותי.אני מוצא את עצמי עוד שניה מעיף את המחשב מקומה שישית ופשוט משתגע.
תמיד האינטר שלי לא היה 100% אבל זה היה נראה כאילו מישהו מנסה לעשות לי בכוונה.אני כמעט גם שברתי את הטלפון שלי כי הוא לא נתן לי לעשות פאקינג screenshot פשוט כאילו wtf.
מה כבר ביקשתי?לעשות screenshot ולהתחיל משחק?מוגזם מידי בלאט?סעמק...
אז היום סיימתי את הספר הראשון בסדרת ההמשך של "Percy Jackson & The Olympians" ולא יכולתי להניח אותו לרגע.אני הזנחתי את הכל לטובת הקריאה של הספר הזה ואני מקווה שהספר הבא לא יהיה פחות מדהים.
בספר הנוחכי לא היה את פרסי ג'קסון,רק אזכורים לזה שהוא נעלם כשהדמות הראשית בספר נכנסה לתמונה - ג'ייסון.אבל מה?יש לנו שלושה דמויות ראשיות,פייפר ולאו והשניי הפרקים הראשונים מתחילים תחת הכותרת "Jason",ושניי הפרקים שאחריהם נקראים "Piper" ושניי הפרקים שאחרי זה נקראים "Leo" וככה זה חוזר על עצמו כל הספר.כל פעם יש לנו שניי פרקים מנק' מבט של דמות אחרת וזה פשוט מגניב,גאוני אפילו.כל הסדרה הראשונה נכתבה מנק' המבט של פרסי ג'קסון בגוף ראשון,למשל "כולם היו סביבי XYZ" או "הלכנו ועשינו EFG" שגם זה ממש מגניב אבל נחמד לראות נק' מבט של דמויות אחרות.
הספר הזה עמוס המון חומר טוב של קומדיה,דרמה ופעולה ואני ממליץ עליה לכל חובבי הפנטזיה וחובבי המיתולוגיה היוונית.
אני יושב לי וקורא ספר בכורסא שלי ליד החלון,הדבר היחיד שאני שומע מהחלון זה הכביש וכמה אנשים צועקים.אני מניח את הספר בשביל להתמטח קצת ופתאום אני שומע קאאבבווום!!!! של רעם בעוצמה כזאת שאחד הקליפרים מהמדף כבוד של Tolkien (המדף העליון שבספיריה שמחוברת לשולחן שלי) נפלה והייתי צריך לסדר את זה ומיד אחרי הרעם (לא היה הפרש של רבע שניה אפילו) אני שומע רעש של גשם.
אני אוהב את הגשם,אני אוהב את הפלאש של הברקים,אני אוהב את הזעזוע של הרעמים והריח של הגשם שמחכה לי בבוקר כשאצא לעבודה יהיה יותר נפלא מכל מאכל כזה או אחר שאריח בחיים שלי.חורף זה דבר מדהים ואני מקווה שהוא ימשך לנצח.
מה שמתנגן ברקע:
אחח פרק 21 בספר "The Silmarillion" (מאת J.R.R Tolkien),שמשום מה זה הפרק האהוב עלי בספר.זה לא סיפור שמח במיוחד הפרק שלו,מזכיר מאוד טרגדיה יוונית (עם הגילוי עריות והכל,הבן אדם התחתן עם אחותו אנד שיט).
זה תמיד מדהים כשיש לך חברים טובים שישמחו לקפוץ לעזרה כשאתה תקוע בבוץ עמוק אבל הרבה יותר נחמד להיות המחלץ,הכתף,היד העוזרת.נותן תחושה טובה אפילו יותר כשאתה יודע שזה הדדי.
אני תמיד מקפיד לבחור את האנשים שאני קורא להם חברים עם פינצטה,אני יודע שבנוגע לאלה לא טעיתי.
לצערי בניגוד לפעם קודמת כשמצאתי את הטבעת באיזו פינה בחדר מתחת לאף שלי הפעם איבדתי אותה for good.זאת הייתה מתנת יום הולדת שענדתי על הצאוור שלי כל יום במשך שנתיים,4 חודשים ,26 ימים וכמה שעות בגאווה,מתנת יום הולדת מאחת החברים הכי טובים ever ומהאנשים הכי קרובים לליבי.אני יכול לספור כמה פעמים הטבעת הזאת לא הייתה על השרשרת מסביב לצאוור שלי מאז שהשתחררתי.
דגדודית קטנה לי את הטבעת משר הטבעות רק בצבע כסף (כי היא לא ידעה שזה אמור להיות להיות בצבע זהב) ובכל זאת אהבתי אותה ושמחתי לקבל אותה.אני מרגיש כמו גולומב (Gollum) שהשיג אותה כמתנת יום הולדת ונהיה ממש לא רגוע שהוא איבד אותה.אני ירדתי למטה והתחלתי לחפש איפה הטבעת יכולה להיות ולא מצאתי ואני פשוט לא רגוע.אני מרגיש ערום לגמרי בלי זה ואני מוכן לשחוט כל מי שמנסה לגעת לי בה.
מחר אני אקנה אחת חדשה רק בגלל ההרגל שיש לי טבעת על שרשרת מסביב לצאוור,אני אקנה אחת בצבע הנכון ואקנה לדגדוגית משהו נחמד כדי שהשמחה מהמשהו הזה תוריד מהבאסה שאיבדתי את המתנה הכי טובה שהיא הביאה או תביא לי איי פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Shmock