באמצע חודש שעבר כשראיתי שאי אפשר להיכנס לאתר וזה העביר את כולם לאיזה אתר חדשות מסריח רציתיח לבכות,וכשאני אומר "רציתי לבכות" פירושו "נאלצתי להחזיק את עצמי שלא להתייפח מבכי בתחנת אוטובוס".אני בישראבלוג מהתאריך 26.4.2010,תאריך שתכננתי לקעקע ובשבילי "החיים זה כאן" זה לא סתם עוד סלוגן.אני הכרתי כאן את החברה הכי טובה שלי,הכרתי פה עוד אנשים וחברים שאני רואה לא מעט בחיי מחוץ לכותלי האינטרנט ופה הרשתי לעצמי להגיד דברים שבחוץ אין לי את האומץ להגיד.
אני לא כתבתי כאן תקופה מתוך הפחד שאני כותב את הפוסט האחרון שלי,שאם ישרא מת הכתיבה שלי יחד איתו אבל פתאום אני מקבל מייל על מישרא על בלוגרית שאני מנוי אצלה כבר למעלה מ3 שנים שהיא עידכנה ואני כולי "אה?" ואז אני רואה שהאתר הזה חי ובועט.אני פתאום רואה שטליק ועוד כמה מתכננים לקחת את האתר הזה על עצמם ואני פשוט מאושר.
ולגבי הדאיכה של ישרא בשנים האחרונות?אני מאשים את הקהילה שלנו פה שכל כמה חודשים יש פוסט "ישרא מת","איפה כולם נעלמו?" וכד' כי זה מה שהורג את האתר,אז אם לא טוב לכם פשוט לכו ואל תנסו להרוג את האתר האהוב עלי.אז נכון האתר לא מה שהוא היה פעם,עם עורכים שהשקיעו בדף מומלצים ולא זלזלו בנושא החם אבל כן יש בלוגרים חדשים ויש וותיקים (ואני מאמין שאני הרווחתי את הזכות לקרוא לעצמי "ותיק בישראבלוג") שנשארו ואנשים לא מפסיקים לכתוב.
אני החל ממחר אחזור לעדכן פה לגבי הספרים שאני קורא (סיימתי 3 ספרים מאז העדכון האחרון,אני אכתוב רק על השלישי שסיימתי היום) ובכללי לפחות פעמיים בשבוע.הכתיבה זה מה שישאיר את הבית הוירטואלי שלי בחיים.
הסגנון שלי?לא.שיר שאני אוהב?גם לא.מתאר את מה שכבתי באווירה של סוג-של-ניצחון?בהחלט כן,אז אני אתן לזה להשיאר כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Shmock