ריק

איכשהו הצלחתי להרחיק ממני את כולם.

אני מרגישה כל כך דפוקה וריקה, אפחד לא טוב מספיק, כאילו לי יש זכות לשפוט.

ההוא ילדותי מידי, וזה לא חכם מספיק וההוא מאז עושה קוק.

אני רוצה להתמקד בלימודים אבל אני לא מצליחה להתרכז, כל היום התבזבז לי על שיט, לא עשיתי כלום. רק הייתי בדכאון וריחמתי על עצמי, פשוט פתטי.

באלי מישהו נורמלי, מישהו רגיל, הכי פשוט שיש באמת.

שיבין קצת משהו במשהו אבל שלא יהיו לי תיאוריות מטורפות ושלא יצרוך סמים מוגזמים ושלא יהיה בדכאון קליני, באלי בחור טוב כזה, רגיל, שיאהב אותי ככה, פשוט, כמו שאני. 

אני יכולה להאשים הרבה דברים בלמה הגעתי למצב שאני נמצאת בו אבל תחלס זה הכל תירוצים.

אני סתם, סתם לאדעת מה אפילו. זה נטו אשמתי, אני סתם עצלנית שמנה.

אם הייתי באמת לומדת בזמנים שקבעתי לעצמי היה לי גם זמן לחברים ולמשפחה.

ועכשיו פשוט כבר אין לי כוח לאפחד, כל הזמן התחושה הזאת שכולם חושבים שאני מוזרה או קרה או סנובה.

זה סתם כי הם לא מבינים אותי, למרות שבטח ככה כולם מרגישים.

אין לי מה לומר, סתם נמאס לי.