די להיות בכיינית ולהוריד מהערך של עצמי.אז אני לא אינציקלופדיה מהלכת, ותחומי העניין שלי מוזרים ולא צפיתי בכל הסרטים שכולם מכירים ומסוגלים לדסכס ביתר עניין.
אז אני לא ניראית כמו מקלון לניקוי אוזניים, לא בלונדה בהירת עיניים, לא שום דבר שדומה לאידיאל היופי.
אז אני כבר שבעה מפיגור של אנשים שאיכזבו אותי וגרמו לי להרגיש כאילו אני כלום.
זה כזה בזבוז לבלות ככה את הזמן הזה. צאי, דברי עם אנשים רנדונליים, שימי זין על כל מי שמראה שאין לו עניין בך. למה את ממשיכה להתמסכן, לטבוע בתחושות הבדידות והקורבנות המחורבנות האלו? ממה את מפחדת? אלו אנשים בדיוק כמוך ואילו רק היית פונה אליהם ומפסיקה עם המופנמות המוזרה הזאת זה רק יהיה כבוד בשבילהם.
אז לא הולך חלק עם בן אנוש? הם לא שווים את תשומת הלב שלך, אפילו לא קצת. עד שהיצור הזה או האחר יחזור ויתחנן, אין שום סיבה שתהיה אינטרקציה נוספת ביניכם.
את לא שמנה, לא מכוערת, ואת לא טפשה, וכשאת רוצה את מסוגלת להתרכז ולהשלים את המשימות, ואנשים מתנהגים אלייך ככה רק כי את נותנת להם.
וזה לא שאת צריכה להלחם על המקום שלך בחיים של אנשים - כל מה שאת צריכה זה להיות מנומסת ומרוחקת. ולבנות חומה, עבה, מוצקה, יציבה בצבע בורדו, או כתמתם, משהו שיזכיר אש. או שאפשר גם תכלת בהיר, שיסמל אוקיינוס. האנשים הנכונים יצטרכו להשרף ולטבוע בשביל להגיע אלייך. כן, אני אוהבת את הרעיון הזה.
ולהתרכז. כל מה שמחוץ ללימודים משני ביותר. פה ושם אפשר להרגע קצת, אבל לא לתת לעצמך לסטות. הריכוז חשוב הרבה יותר ממש שנדמה לך.
הרבה זמן הרגשתי שזאת הדרך שהחיים שלי צריכים להתנהל, עוד הרבה לפני שעזבתי. אני חושבת שזה התחיל אי שם בכיתה ט', או אפילו כיתה ד'. הזמנים שהייתי בשיא המרד נגד הסביבה החיצונית, הרחקתי אנשים, הפרדתי את עצמי מהכלל בכוונה. אמנם זה לא היה חיובי במיוחד, אבל אני חושבת שהאישיות שלי הייתה בשיא תהליך ההתעצבות בשנים האלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
notyou
