המעבר הדק בין סיפורי זימה לחיים עצמם (שהם בלי זימה בכלל) תמיד היה בבלוגים שלי
תמיד שמתי לב שהפוסטים שקיבלו הכי הרבה תגובות היו על החיים האישיים שלי
והפוסטים שקיבלו הכי הרבה טראפיק (אבל עם מעט תגובות) היו זימה
כשפתחתי את התגובות גם לטרולים אז המצב היה אחר, לכן סגרתי. מעדיף אפס תגובות מאנשים אמיתיים מאשר מספר תגובות מאנשים לא אמיתיים.
שור מועד הוא מונח שמגיע מהתלמוד אם אני לא טועה (פתאום הצד החרדי שבי יוצא). הוא מגיע כפרשנות לחוק בספר שמות - "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו - שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו". כלומר אם יש לך שור, שכבר ידוע שהוא עושה צרות, ולמרות זאת לא שמרת עליו והוא שוב עושה צרות - אתה תצטרך לשלם כפול על הצרות שהוא עשה.
בצעירותי אני הייתי השור המועד הזה. ככל ששמו עליי חומות, אני ניסיתי לפרוץ אותן, וככל שהצלחתי לפרוץ אותן - הביאו עוד חומות, עוד מחסומים, עוד איסורים, עוד עונשים, עוד פטישים. אפס שיח רגשי. אפס שיח.
באחת הפעמים, אני זוכר שהיינו ילדים (בני 15 בערך) ונסענו יחד לאנשהו. אחד ההורים הסיע אותנו ואנחנו חיכינו ברכב כשהמנוע מדומם. הבעיה היא שהיה קיץ והיה חם והיה לח והיינו ברכב יושבים ומטוגנים. אחת הבנות אמרה - "טוב, בואו נסובב את הסוויץ' רק כדי שנוכל להדליק מזגן". הרעיון שלה היה יצירתי להחריד ומבהיל להחריד. לא נבהלתי שיקרה משהו, ידעתי שאנחנו עם בלם יד למעלה ושכנראה לא יקרה כלום כשנניע את הרכב. נבהלתי כי ידעתי שאני השור המועד. ידעתי שהיא ילדה טובה. ידעתי שהאשמה תיפול עליי. הסכמתי רק כשהיא אמרה שהיא תיקח אחריות.
היא לא הספיקה לקחת אחריות.
האבא (לא שלי) שהסיע אותנו ראה/שמע מרחוק שאנחנו ממונעים וכשהוא נכנס לרכב, בלי לשאול בכלל, בלי לברר, אפס שיח כאמור - התחיל לשטוף אותי על חוסר האחריות שלי ועל השטויות שאני עושה ועל זה שאי אפשר לסמוך עליי. ורק כשהצלחנו לעצור אותו בשוונג של הפיתה, הילדה לקחה אחריות והשקט חזר. אצל כולם חוץ מאצלי. אני ישבתי בצד ויבבתי. באופן כללי אני ממש טוב בלבכות בלי דמעות/לבכות בלי רעש/להישאר חזק כלפי חוץ ולמות מבפנים.
לא יודע למה, אבל נזכרתי בזה הבוקר.
עוד נזכרתי שלמרות השטויות, למרות היותי שור מועד, גם בשטויות הכי גדולות שלי, כשהבנתי את מרכיב הסכנה, ידעתי להיות אחראי (בתוך טווח השטות). מהצד השני של סקאלת השטויות שלי יש אותי.. שמנהל אנשים. בוס. שור מועד שלא אחראי למעשיו לא יכול לנהל אנשים או לקחת אחריות על דברים הרי גורל.
אני זוכר שפעם ישבנו בישיבת צוות במקום עבודה חדש, שלא הכירו את הרזומה הניהולי שלי, או יותר נכון הכירו שהוא קיים אך לא ידעו עליו מעשית. וישבנו מול לקוחות והשיחה הייתה מאוד קורקטית. ובסיום השיחה אחת המנהלות שאלה אותי אם אני בסדר, ואיך הרגיש לי. אמרתי לה שהכל טוב והיה לי מעולה. היא אמרה לי שמאוד הפתעתי אותה, שתפספתי "מוד" של רצינוּת שהיא לא הכירה בי. אמרתי לה שכשאפשר לעשות צחוקים ולהיות קלילים - אני שם, אבל כשנכנסים לישיבה רצינית - אני הכי רציני שיש.
עד היום אני לא יודע אם הייתי אמור להיעלב או להרגיש מוחמא. בשורה התחתונה אנשים לא רואים בי את הרציני ההוא ומופתעים כל פעם מחדש. פעם כשניהלתי בחברה אחרת והיה איתי מנהל גרוע, חבר טוב אמר לי שאני צריך לשאוף שהוא ישאר כמה שיותר זמן כי "כשיעיפו אותו יביאו מנהל אמיתי במקומו ואז יגלו את החסרונות שלך", שנה אחרי זה קיבלתי מצטיין חברה כשהיה איתי "מנהל אמיתי".
במחשבה שנייה לפסקת הפתיחה, הפוסטים שאני הכי אוהב הם הפוסטים של "מחשבות", אני הרבה יותר נהנה לקרוא מה כותבים פה על מחשבות, פילוסופיות, דרכי חיים. הרבה יותר מזימה או מסתם אירועים שקרו.
פוסט זה נכתב במהלך סיום עבודה, בנסיעה באוטובוס, לא ברור מאיפה הגיעה לי המוזה. אבל הנה היא הגיעה.
מכירים את זה שאתם אוהבים לעשות משהו ממש שזה הופך ל-"סטייה" אצלכם? אז יש לי כמה כאלה.
סטייה היא בעצם חריגה מהנורמה. אז כמובן שאני מקצין כשאני אומר "סטייה" אבל עדיין, כמה סטיות -
1. אוכל - פיצה (!!!) היא הסיבה המרכזית שאני עדיין לא טבעוני. יש פיצות טבעוניות נחמדות, טובות, יש תחליפי גבינה מצוינים, אבל אף אחד מהם זה לא הדבר האמיתי. פיצה היא הגילטי פלז'ר שלי באוכל. אחרי הפיצה יגיעו דברים צמחוניים אחרים כמו שניצלוני סייטן, פטריות שיטאקה, שניצל תירס, ממש בריאות. ביונד הוא גם נחמד אבל הוא לא סטייה עדיין :) כשהייתי אוכל בשרים... לא הייתי מכור לאף בשר מלבד אולי פרגית. זה הגעגוע הכי גדול שלי מבחינה בשרית.
2. שתייה - קפה, קפה, קפה. סטייה נוראית. כיום אני שותה רק נטול, יש לי גם כל מיני תחליפי קפה. אבל שוב, זה לא כמו הדבר האמיתי. מלבד זה אין שתייה אחרת שכל כך מעניינת אותי.
3. בילויים - קודם כל ים. אני יכול לחיות בים, ליטרלי. אני מאוד אוהב לנסוע לכנרת, לאילת, ליוון. ים זה מקום מאוד משחרר עבורי. מלבד הים, ה"סטיות" הנוספות שלי הן בתי קפה. יכול להיזרק שם שעות על גבי שעות. שני תארים העברתי בזכות בתי קפה, יש בעלים של בתי קפה שמכירים אותי אישית. את יום הולדת 30 שלי חגגתי בבית קפה.
4. מחשב - בעבר הייתי מכור ל-GTA, RCT, SIMS. הפסקתי עם כולם עם השנים. נשאר רק משחק אחד - ניהול קבוצת כדורגל. משחק בו מאז שאני ילד, בערך 20 שנה. נהנה מכל רגע. מבחינתי זוגיות מפחידה אותי (בין היתר) כי אצטרך להפסיק עם המשחק או לפחות למתן. אחד הדברים האהובים עליי בסוף יום, זה לתת שעה במשחק לפני השינה. בשבתות אפילו יותר.
5. טלוויזיה - כתבתי פה בעבר - הישרדות, על כל עונותיה האמריקאיות. לא הזבל הישראלי. היא הדבר היחידי שאני רואה היום באדיקות, גם כבר 20 שנה. אני מאוד אוהב סיטקומים וקופץ ביניהם. אני מאוד לא אוהב את שיטת הצפייה שנקראית בינג'. שונא את נטפליקס בקטע הזה. אבל כל אחד ומה שטוב לו :)
6. החיים עצמם - אני סאקר של קשרים חברתיים.
7. מין - שליטה (!) הדבר שהכי מדבר אליי. אגב, משני צידי המתרס. אני אוהב להתמסר כמו שאני אוהב לשלוט. יש משהו בשליטה שהופך את העניינים להרבה יותר מעניינים. פעם יצאתי עם אחת שעשתה הכל אותו דבר תמיד, באיזשהו שלב צריך הממ... לגוון? הסטיה השנייה שקשורה למין היא סיפורי זימה (ואם כבר משלבים את שתי הסטיות, וואי וואי מה שקורה, זיקוקים). מאוד אוהב לכתוב, מאוד אוהב לקרוא, מאוד אוהב להתאים את עצמי לקורא.. בקיצור מעניין.
והסטייה הכי גדולה שלי היא בכלל כתיבה. הלוואי והייתה לי האמביציה לעסוק בזה באופן מקצועי. הלוואי והייתי יודע איפה להתחיל. הלוואי והיה יוצא ספר שלי.
במילא אני צריך לקום מחר מאוחר, אז יש לי מבחינתי גם שעתיים לתוך הלילה לשוחח איתכם ;)
החוויה שלי
הפעם הראשונה שצפיתי בפורנו הייתה בגיל 13
אבא של חבר הביאו לנו קלטת וידיאו (!) למסיבת פיג'מות (!) ואף צפה יחד אתנו בהתחלה של הסרט (!!)
איזה כיף להתחיל ככה את החיים המיניים שלי
באותו סרטון מזוויע רואים בחור עם איבר מאוד לא ממוצע ובחורה בדוגי שצורחת באופן בלתי מבוים בכלל...
אני זוכר שהיו לי שתי מחשבות כשצפינו בזה -
1. מה קורה שם למטה אצלה. זה חדש!
2. אם היא כל כך סובלת (כאמור - צורחת), למה הוא ממשיך?
וזאת הייתה החוויה הראשונה
בהמשך החיים ראינו עוד קצת עם חברים ואף פעם לא התרגשתי מזה מדי. לא נכנסתי לזה. צפינו ביומן הנעל האדומה ובעמנואל.
עמנואל באמת הייתה הראשונה שממש ריגשה אותי, אבל להזכירכם גם יומן הנעל וגם עמנואל, שניהם אירוטי ולא הארדקור. עמנואל למעשה הייתה האוננויות הראשונות שלי.
חזרה להארדקור. לדעתי לא צפיתי עד גיל מאוחר יחסית. ראיתי הרבה אירוטי, הרבה סופטפורן בסגנון אסקימו לימון, יומן, עמנואל ועוד. לא זוכר חוויות הארדקור מלפני גיל צבא לדעתי. 18/19 כזה. הייתי חוזר הביתה בימים המועטים וישר רץ לאונן כי בצבא לא הייתה לי אפשרות יותר מדי.
אז בעד ונגד?
נתחיל מהבעד -
1. זה יכול לתבל יחסים.
2. זה יכול לתת רעיונות לכל מיני פנטזיות.
נגד -
זה ניצול. וגם אם הסרטון הספציפי שאתם רואים הוא לא ניצול, בסוף הוא משרת ניצול.
אז עם כל הכבוד, אני לא רואה פורנו כיום (מוזמנים לשנות את דעתי).
אז מה כן, אתם שואלים?
מחשבות. סיפורי זימה. סקסטינג. שיחות זימה.
כמובן שמבחינתי הכי מדליק זה דברים שמגיעים בזוג ולא לבד, אבל כשאתה במקלחת זה הולך כמובן למחשבות כי אין משהו אחר. אלא אם כן מקלחת משותפת ואז זה סיפור אחר.
מה דעתכם? בעד? נגד? סיבות? רציונלים? מוזמנים גם לשתף רעיונות נוספים לסיפוק עצמי או לסיפוק בכלל
אותי בבית לימדו רק אהבה. שום רגש אחר. אהה בעצם גם אדישות.
אבא אדיש, אמא אוהבת.
ואולי גם כעס
אבא אדיש, אמא אוהבת, הורים כועסים.
וזהו. זה כל המנעד
תסכול לימדתי את עצמי.
כשהסרוגייט אמרה שאני לא יודע לדבר רגש היא לא טעתה ב-100%
אבל גם לא צדקה ב-100%
אני לא מדבר רגש כי זה מנוון אצלי
אני כן צריך להתאמן על זה
זה מנוון אצלי כי בבית לא דיברנו רגש. אף פעם.
חוץ מאהבה, אדישות, כעס.
(אולי גאווה)
וכשלא מדברים בבית רגש, אז איפה אדבר רגש? איך לא אתנוון?
1. כשבגיל 13 חתכתי את אחי (בטעות, בטעות!) אף אחד לא דיבר איתי על זה. אף אחד לא דיבר איתי רגשות. התמודדתי בעצמי. כשאבא שלי והוא נסעו למיון, אני נכנכסתי בשקט בשקט לחדר, בכיתי לכרית ובזה זה נגמר (לא באמת). למחרת הלכתי לבית ספר ולא הייתי מרוכז. לאורך כל היום חשבתי על הצלקת שעשיתי לאחי, ועל איך הרסתי לו את החיים. אף אחד לא תיווך לי את הסיטואציה, אף אחד לא דיבר איתי רגש. אחי חטף ממני צלקת לכל החיים, אבל הנשמה שלי גם צולקה באותו אירוע.
2. כשנסעתי לטיול של שלושה ימים בגיל 13, ממש אהבתי את זה, זה היה טיול מתנועת הנוער, לא מבית הספר, עם ילדים שאני אוהב, חלק הכרתי בטיול עצמו, ממש התרגשתי וממש נהניתי. באמת. אפילו לקחתי איתי כדורגל ופלאפון, ידעתי ששניהם ימשכו אנשים (את הפלאפון אמא הכריחה אותי לקחת) והיו שם ילדים שאהבתי ממש (שאהבו אותי ממש). בסוף הטיול, בהסעה הביתה, נרדמתי. וכיאה לילד שנרדם, נעשה עליי מעשה קונדס. כשהתעוררתי הרגשתי ששפכו עליי שמפו על הצוואר. הייתי מתוסכל ממש. ילדים עזרו לי לנקות את זה, אבל התסכול לא ירד עם השמפו. כשאבא בא לאסוף אותי מנקודת האיסוף, הייתי עם חבר, וברגע שנכנסנו לרכב התפרצתי בבכי. החבר שתק, אבא היה אדיש. כשהגעתי הביתה הוא סיפר לאמא ובכיתי שוב. ובזה זה נגמר. לא היה שיח סביב זה. עוד צלקת לנשמה. מאז הפסקתי לישון בטיולים, ליטרלי. הייתי מחכה שכולם ילכו לישון עד שהלכתי לישון. באוטובוסים הפסקתי לשבת כדי לא להירדם. אפילו היה טיול שנתי אחד שעמדתי כל הנסיעה, הנהג בלם בפתאומיות, ואני הוטחתי ונפלתי וחטפתי מכה בראש. ועדיין לא התיישבתי. צלקת פיזית ונפשית.
3. כשעשיתי תאונת דרכים בגיל 18, כשכמעט הרגתי אופנוען (באשמתי או באשמתו), נבהלתי ממש. בנוסף אמא שלי הייתה ברכב והיא לא הרגיעה את החרדה. כשהגענו הביתה אבא שלי ... היה אדיש. דיבר עם האופנוען, האופנוען גם עלה אלינו לדירה, הם סגרו מה שסגרו ואני הלכתי לחדר, ניחשתם נכון, לבכות לכרית. בזה זה נגמר. למחרת נסעתי לגיבוש לפני הצבא וכאילו העסק נשכח. הוא לא נשכח עד היום.
4. כשהייתי בן 9 או 10 הייתי רואה "עובדה", פרקים שממש לא היו מותאמי גיל. בין פרקים על הכלא בישראל, על זק"א בימי הפיגועים וכו', היה פרק אחד על ילד חולה סרטן ועל עמותה שהסיעה אותו לחו"ל. אני זוכר שאמא שלי צעקה עליי שלא אראה, ואבא שלי שאמר לה שלא רואים שום דבר גרפי והכל בסדר. פרק הסרטן גמר אותי. מדובר היה בילד בגילי, חולה סרטן, סופני. שוב, אף אחד לא תיווך לי את המציאות, אפילו להיפך, אבא שלי עודד אותי לראות, ואני... אני הקטן נורא פחדתי שיהיה לי סרטן ומי רוצה עכשיו ארצות הברית אם זה המחיר??
היא מתחילה לגעת, להעביר תיד מהאמצע של
החזה למעלה לאט אבל בכוון ישיר למטה לכוון הכפתור,
היא פתחה ת'כפתור בעדינות, מעבירה את
קצות האצבעות מעל הבוקסר יותר באזור של הכיפה וטיפה גם כלפי מטה,
היא ממשיכה ללטף וגם קצת לעבור עם
הציפורניים אבל בעדינות עד שהיא תופסת קצת יותר חזק עם כל היד,
ועם האגודל מצד אחד בלחיצות עדינות
מעבירה למעלה ולמטה מהצד השני ארבע האצבעות האחרות למעלה ולמטה וכשהיא מרגישה תדם
זורם ואיך הוא מפמפם שם היא נגנבת לאט לאט היא מתחילה להוריד תבוקסר.
היא כבר יודעת שלא תוכל להמשיך עוד
הרבה בלי לעלות עליו.
עם האגודל בדיוק על המחיצה הקטנה מתחת
לכיפה משחק עדין וגם בלמעלה של הכיפה ליטופים, היא מורידה עם היד השנייה את
הבוקסר.
מתקרבת עם הפנים ולאט לאט מתחילה
להעביר את הלשון מהבסיס כלפיי מעלה בעדינות מוקצנת בקצב שהוא מת שהיא כבר תעלה
לשם, וכשהיא עולה - היא סופסוף בכיפה.
היא מכניסה אותו בפעם הראשונה לפה וזה
מרגיש לה כל כך רך על הלשון, היא מרגישה עם הלשון כל עצב וכל נים שעובר שם רק
הכיפה בפה שלה כשהיא תופסת את רובו עם היד ופשוט מתחילה להרגיש את הכל עם הלשון,
היא מתה לדעת איך כל מילימטר מרגיש.
היא סוגרת תשפתיים חזק ומתחילה להכניס
יותר ויותר מנסה להכניס הכל אבל לא נכנס אז היא חוזרת ללמעלה למקום הבטוח שלה הכל
כבר רטוב והיד שלה תופסת קצת יותר חזק ועולה ויורדת יותר חזק.
הלשון שלה כבר משתגעת וחמה כל כך
מהחיכוך, היא מגבירה תוואקום ואת האחיזה עם השפתיים, היא מרגישה איך הוא כבר לא יכול להיות יותר קשה
מזה ומתחילה ללחוץ עוד קצת על הצדדים עם היד והאגודל.
היא כל כך רטובה ובאמת
שקשה כבר להתאפק, היא חייבת אותו בפנים חייבת לדעת איך הוא ירגיש.
היא נלחמת עם עצמה עוד דקה ועוד דקה עד
שבסוף היא לא יכולה יותר, היא כל כך חמה
למטה וכל כך רטובה וזה משתלט עליה...
היא עולה לאט ונושכת תצוואר מחזיקה את
הזין חזק ביד אחת וביד השניה אותו בכתף עם הציפורניים קצת אני מרגישה איך הכיפה
נוגעת בה והדגדוג הנעים הזה עושה לה צמרמורת בכל הגוף...
בעבר, בבלוגים קודמים, וגם פה, לא כתבתי כמעט בכלל פוסטים עצובים, או פוסטים עם רגשות שליליים, כי ניסיתי לשמור על פאסון מסויים, על תדמית של איש חזק, חסר רגשות, שהכל קטן עליו.
שזה תכלס מה שאני עושה במציאות, ואז הבנתי שפה יש במה למשהו שאני לא עושה במציאות - לפתוח רגשות.
כשאותה סרוגייט ידועה לשמצה אמרה לי שאני לא יכול להיכנס לזוגיות כי אני לא מדבר רגש, עניתי לה שזה חרטא, אני מדבר רגש, אני בנאדם מאוד רגשן, אני יכול לראות סרטים ולבכות, אני אוהב ושונא, מתוסכל ועצוב, שמח, מאושר, בוכה משמחה, אושר, כעס, אהבה. אני יודע לדבר רגשות.
היא לא קנתה את זה.
אופטימיות היא גם רגש, ואני אדם אופטימי, במהות שלי אני אופטימיסט. למרות שיש לי ניסיון ואני אמור להיות פסימיסט, אז לא. אני אופטימי. ולכן להלן פוסט קצת אחר, אחרי פוסטים פה של פריקה, ופוסטים של זימה (שזה גם סוג של פריקה) להלן פוסט אופטימי -
אני עובר תקופה מדהימה בחיים שלי.
אני חי לבד, עצמאי, מרוויח טוב מאוד, הקורונה כמעט ולא פגעה בי כספית וגם את השבועיים שלא עבדתי סדיר בגלל בידוד, כמעט ולא הרגשתי כלכלית.
יש לי ערימות של חברים. יש לי חברים כמעט בכל מקום בארץ, כמעט לכל מקום שאני נוסע אני יכול למצוא חברים, ורק בבידוד היו לי מלא שיחות עם חברים, אפילו כאלה שרצו לבוא לבקר (קרימינלים שכמותם), כאלה שעשו בשבילי הזמנות של כל מיני הפתעות אפילו בלי שביקשתי, וכאלה שרק התקשרו לרומם את רוחי. יש לי חברים מהתיכון, מהצבא ומהמילואים, מארבעה מקומות עבודה מרכזיים שעבדתי בהם, משני תארים שעשיתי ומהשכונה. ביום הולדת 30 סגרתי בית קפה שלם כדי לעשות יום הולדת, ב-25 סגרנו מועדון, ומאז הרשימה גדלה.
אני סאקר של מידע, וכתוצאה מכך יש לי ידע עצום בהמון דברים. אנשים מתקשרים אליי להתייעץ איתי לפני שהם בודקים בגוגל. אנשים קוראים את הפייסבוק שלי במקום לקרוא חדשות. אני נהנה מזה שאני יכול להעביר את המידע הזה וזה מגשים אותי.
התחלתי תזונה חדשה ומאז אני לא מפסיק לרזות. לצערי אחרי שהפסקתי לעשן שמנתי בטירוף (גם לפני שהפסקתי, כתוצאה ממקום עבודה מאוד מלחיץ + לימודים) וכעת אני מתחיל להתאזן. אני מאוד מרוצה מהמצב.
יש לי קורות חיים מרשימים. פותחי דלתות. כאמור שני תארים, ארבעה מקומות עבודה מרכזיים, ניסיון ניהולי רב, התנדבויות במקומות מגיל צעיר מאוד.
יש לי יחסי אנוש מצוינים. אני יודע בדיוק מה להגיד למי. אני טוב בלחנוך. אני טוב בלהעצים. חנכתי בכירים ממני בעבר. חנכתי קצינים בצבא, הייתי בישיבות מפקדים למרות שלא עברתי מעולם קורס פיקודי, סמסכו עליי יותר מאשר על מפקדים. הובלתי חיילים והובלתי צוותים ואני גאה בכך.
בכלל זכיתי בצבא פעמיים בהצטיינות, הגעתי כמעט למצטיין נשיא.
אני כותב את הדברים האלה כדי להזכיר לעצמי שלא הכל חרא, להיפך, הרוב מצוין. אני צריך להמשיך ולהפגיז אופטימיות, ובסוף - בסוף, גם הפינה של הזוגיות תיסגר. ואולי אפילו ילד או שניים.
תמיד
הייתי מצוין במה שעשיתי, ותמיד הייתה תמיכה מבית. וגם כשלא הייתי מצוין במשהו –
הייתה תמיכה מבית. לא רק לי, גם לאחים שלי הייתה תמיכה מבית, אבל אצלי.. אצלי זה
היה משהו מיוחד כי אני.. אני הייתי מיוחד באיזשהו מקום.
הגחתי
לעולם אחרי 5 שנים של ניסיונות, אחרי הפלה טבעית אחת, אחרי שהוריי התפללו לקדוש
ברוך הוא לבן וקיבלו בן. המון אחריות נפלה על כתפיי מבלי שביקשתי ויחד איתה המון
תהילת עולם הגיעה אליי מבלי שהייתי צריך לעשות דבר.
והנה
הוריי מלווים אותי בכל שלב שהוא, ואחיי גם, וגם אני אותם, אבל בתחושה שלי אצלי היה
משהו אחר, מיוחד. כי בעוד אחיי הולכים בתלם הבינוני, אני מנסה לבלוט, וכשאני מנסה
לבלוט – אני מצליח לעיתים וכשאני מצליח אני מצטיין וכשאני מצטיין יש יותר אירועים
להגיע אליהם וכשיש יותר אירועים להגיע אליהם – יש יותר ליווי משפחתי.
דוגמה
– הייתי בחוג כלשהו ועשינו הצגת סיום שנה, ומי היה בתפקיד הראשי? כמובן שאני. ומי
היה צריך "להיגרר" אחריי לטקס ולהצגה? המשפחה. והם באו.
דוגמה
– הכניסה לצה"ל הייתה אחד הימים הכי ארוכים בבית. העולם עצר מלכת כשעליתי על
ההסעה מהבקו"ם לתל השומר. היה יום ארוך ומתיש (לי) והיה יום ארוך ומתיש (בבית). בחצות אמא שלי עוד התקשרה לתל השומר
כי עוד לא יצרתי קשר, היא כמובן נתקלה בחומה בצורה כי אז צה"ל היה צה"ל,
ורק ב-2 לפנות בוקר התקשרתי והעולם המשיך. טוב, הוא לא בדיוק המשיך, לאורך כל
תחילת השירות הצבאי שלי העולם בבית עצר מלכת. אמא שלי חטפה דיכאון קליני, אחי
הפסיק לאכול.
דוגמה
– קיבלתי מצטיין בצבא. כל המשפחה כיתתה רגליה והגיעה. עכשיו אני לא טוען שאם זה
היה הפוך זה לא היה קורה (הרי כולנו הגענו למסע כומתה של אחי וכולנו הגענו לאחותי),
אני טוען שאני ייצרתי יותר אירועים.
לאט
לאט נוצרה עייפות חומר כלשהי.
כשאחותי
התחתנה והייתי בצבא ועשו ארוחה משפחתית גדולה, זה כבר לא שינה להם שאני לא מגיע,
אפילו לא ניסו לסנכרן את זה לתאריך שאני בבית.
כשאני
עזבתי את הבית כבלים השתחררו סופית. לסיום התואר הראשון שלי רק אמא שלי ראתה לנכון
להגיע, לשני הלכתי לבד.
כשנפטרתי
מהרכב אחים שלי היו מתנדבים לקחת אותי למקומות, היום אני מתנייד בעיקר במוניות.
אפילו יש לנו סידור בימי שישי שאני מגיע במונית ואחד מהם מחזיר אותי ובשישי האחרון
כבר היה שיח של "אולי תחזור במונית".
ליום
הולדת 30 הזמנתי את שני האחים שלי, שיכירו את חברים שלי, את העולם שלי. אפילו
הסכמתי ביני לביני לוותר על עישונים ואלכוהול אם הם יגיעו. אמא שלי הסכימה לעשות
בייביסיטר על הנכדים, למרות המעמסה, ארגנתי לשניהם חנייה. שניהם לא הגיעו. זה לא
היה מספיק חשוב.
אני
חש בתהליך של מות הנכסים שלי. אור הזרקורים שלי עם השנים נחלש וכבה. וזאת חתיכת
נפילה לאדם שאמא שלו מעריצה את האוויר שהוא נושם.
אירוע
חריג אחד בתוך כל זה היה צו 8 שקיבלתי באחד המבצעים האחרונים של הצבא. הוקפצתי
בסוף שבוע, לא תמיד הייתי זמין ונעלמתי למשפחה לימים ארוכים, כולם היו על קוצים.
כנראה שבשביל לקבל הערכה או בכלל יחס, כנראה כדי שאור הזרקורים שלי יידלק, אני
צריך להיות בסכנת חיים.
ולכן,
שוב אציין, בסוף הנכס הכי גדול שלי הוא החברים שלי. אליהם אני נמלט כשיש לי בעיות
בבית. הם המשפחה שלי.
הייתה פגישה מחורבנת. אין לי שום דרך אחרת לתאר/לנסח את זה. פשוט מחורבן.
היא לא הייתה נחמדה
לא הייתה אמפטתית
דיברה על רגש מבלי לשדר רגש
שיחה טכנית-קורקטית על מין
למרות שהתחלתי את השיחה בכך שאני לא א-מיני ובכך שאני מגיע אליה כי אני רוצה לוודא אם אני לא נכנס לזוגיות כי אני לא מנוסה מינית או מסיבות אחרות, היא דאגה להבהיר לי בסוף השיחה שאני אולי א-מיני ושהיא מטפלת באנשים שלא מצליחים להיכנס לזוגיות כי הם לא מנוסים מינית ולא בטוח שזה המצב אצלי.
היא ביקשה לדבר על רגשות. וזה היה קשה. והיא הייתה קרה ומסריחה. וכשלא ידעתי והיא כתבה בעצבנות משהו בגיליון שלה, זרקתי לה - "אני מבין שאת לא אוהבת את התשובות שלי", ובמקום להגיד לי תשובה בסגנון 'אין תשובה לא נכונה, אני נייטרלית לגבי התשובות שלך' היא אמרה - "וזה משנה אם אני אוהבת את התשובות שלך? אתה צריך להיות כנה". ואולי לי זה משנה!!!
היא ביקשה שאספר לה סיפורים מהילדות הכי מוקדמת שלי, והייתי צריך לפרוט אותם לרגשות, ואז להגיד לה איך הרגשות של גיל 3 4 קשורים לפגישה שלנו. וכשלא ידעתי היא לא שחררה.
היא ביקשה שאספר לה סיטואציה שאני חושב עליה כשאני מאונן בצורה טכנית, ואז היא שאלה מה מדליק אותי בסיטואציה, ואז היא שאלה מה "מגשים" אותי בסיטואציה (בקטע של הגשמה, לא בקטע של מגושם). וואלה לא ידעתי לענות לה על זה. וממש נראה שהכעסתי אותה.
אז היא סיפרה לי שמערכות יחסים זה רגש. ואני לא אדם רגשי. ואם אני רוצה להיכנס למערכת יחסים אני צריך לעבוד על הרגש. והיא לא בטוחה שאני סגור על עצמי ולא בטוחה שהיא הכתובת. והיא אמרה שאולי זה מנגנון הגנה, וזה טוב שיש לי מנגנוני הגנה, ולא בטוח שאני רוצה להסיר אותם.
כל ניסיון שלי להעלות חשש לא זכה לאמפתיה מצידה.
כששאלתי על התהליך היא נזפה בי למה לא קראתי לפני באתר שלה. הלו גברת, אני משלם לך פה כמעט 1000 שקל על שעת שיחה, את לא תנזפי בי, חצופה!!
כששאלתי על הליך בחירת הסרוגייט, היא ישר התגוננה - "אתה לא בוחר מקטלוג, אם זאת השאלה", וזאת לא הייתה השאלה (!), רק רציתי לוודא שאני לא מכיר את הבחורה שמולי, ומה קורה אם כן. היא הסבירה שזה קרה לה פעם אחת בכל הקריירה.
מיציתי
ברחתי משם כל עוד נפשי בי. חזרתי לנקודת ההתחלה.
אני א.. ואני לא חדרתי מעולם. ואני לא נכנס למערכות יחסים כי אני יודע שזה יתגלה. ואני לא יוצא לדייטים כי זה יוביל למערכת יחסים וזה יתגלה. ויכול להיות שזה מנגנון הגנה, ויכול להיות שלא. ויכול להיות שאני א-מיני מסתבר, ויכול להיות שלא, ויכול להיות שאני לא רוצה להיכנס למערכת יחסים, ויכול להיות שאני כן, ומה שבטוח שכרגע זרקתי כמעט 1000 שקלים על שטות, באמת שטות.
עדיף לעשות ולהצטער מאשר להצטער שלא עשית.
חברים
ובסופה של הפגישה, חבריי כבר חיכו לי מתחת למשרדים שלה, ונסענו לשבור את הבידוד, אחרי עשרה ימים של בית בית בית. ואני עושה את זה כל הזמן, אני בורח מהמציאות ישר לחברים. לא נתתי לעצמי שנייה לעכל את מה שקרה כאן, וישר רצתי לחברים. והנה ישר אחרי הפגישה - חברים - פאב - עד אמצע הלילה. וכרגע אני כאן, אשב פה עד שאהיה גמור מהתחת ואלך לישון לאיזה 5 שעות לפני יום עבודה חדש, בורח שוב מהמציאות.
לילה טוב חברים
אני פה בשעה הקרובה לשיחות לתוך הלילה (ואולי סיפורי זימה, אם תנחת עליי המוזה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
