לקחתי עבודה. לפחות מול הלקוחות זה היה בזום
אז
ובכן
התעוררתי מוקדם כדי לא לפספס את הפגישה הראשונה
הלקוחה לא התעוררה לפגישה
נחמד מצידה
משם המשכתי פגישה אחרי פגישה
בין פגישה לפגישה כרבע שעה הפסקה
שבה רצתי למיטה לברוח מהמציאות
חזרתי למציאות
באחת הפגישות האחרונות קיבלתי הודעה מלקוחה ממש עשירה שרוצה להיפגש ... בדיוק בזמן שאני לא יכול להיפגש
בנוסף לזה שהיא עשירה, היא מעצבנת, אז פחות בא לי לפגוש אותה
לא יכול להגיד לה את זה כמובן
אבל אמרתי שאני לא יכול להיפגש
וזה הלחיץ אותי. בין לבין מלא לחץ כי היא לקוחה מעצבנת
סיימתי את הפגישה האחרונה
סימסתי ללקוחות
פספסתי כמה לקוחות
החלטתי שאני הולך למכולת להביא אוכל מנחם
סניידרס ושוקולדים וגלידה ועוד כל מיני שיט שלא נכנס לבית בדרך כלל
התקשרתי לפני זה לאמא שלי
באיזשהו מקום זה הרגיע אותי
סיפרתי לה על הלקוחה המעצבנת ועל עוד לקוחה מעצבנת
ותוך כדי הבנתי שאין צורך לקנות אוכל מנחם
יהיה כנראה וולט בערב
למרות שיש לי מלא אוכל בבית
טוב, נראה
בכל מקרה
בשיחה עם אמא שלי גיליתי ששני האחים שלי הגיעו אליה היום באותו זמן
אני הייתי אצלה אתמול (מיד נדבר על זה)
והם שניהם במקרה הגיעו אליה באותו זמן היום, כך היא אמרה
זה אישיו רציני מבחינתי כי לדעתי הם תיאמו את זה
וזה ממש מבאס כי אני מחוץ ללופ הזה
אז אולי כן אוכל מנחם?
וריצות, מה עם ריצה, מלא זמן לא רצתי
אז במקום זה הכנתי טוסט
וראיתי סיטקום
והנה אני כאן
הגעתם עד לפה? מרגישים צורך להגיב? מעולה! כדאי שתירדו מטה או שתמשיכו לחפירה על אתמול...
אז אתמול הייתי אצל אמא שלי
היא בקבוצת סיכון ואני והאחים מחלקים את הזמן בלהגיע אליה כדי לסדר דברים, לנקות, לשפץ, להוציא כסף בשבילה, קניות ועוד
אתמול היה תורי
בכל מקרה בעצת הפסיכולוגית, סיפרתי לה על השיט שעובר בחיי
על לקוחות מעצבנים ועל הקשרים שלא מגיעים בגלל שאני לא יודע לדבר רגש.
באיזשהו שלב בשיחה אמא שלי דאגה להגיד לי שגם פה אני כמובן מזכיר את אבא שלי ז"ל ושגם הוא לא דיבר רגשות
"אז איך הסתדרתם?", שאלתי אותה, והיא רק אמרה שהוא כן ידע להביע אהבה.
"אבל אהבה היא לא הרגש היחיד", הקשיתי, "ואיך היית יודעת כשהוא כועס?"
"נו, זה קל", היא ענתה, "הוא היה זורק דברים" (לא עליה).
אני כמובן מכיר את זה וחייתי את זה בתור ילד, ולא כותב את זה בשביל להתקרבן או משהו.
"בסדר, השאלה אם דיברתם על זה?", הקשיתי שוב. והיא אמרה לי שלא.
ויותר מזה, היא אמרה לי - "כשאתה כועס, אף אחד לא צריך לדעת".
בקיצור אפס שיח רגשי.
כשהייתי קטן אני זוכר ריב ענקי ביניהם. לא יודע על מה, אבל היה ריב, אבא שלי לקח אותי ואת אחי ונסע איתנו לתל אביב.
אני זוכר שישבנו בכיכר דיזנגוף, אכלנו גלידה, וחיכינו לאש במזרקה.
אבא שלי היה תל אביבי מאז גיל 18 בערך. הוא למעשה עזב את תל אביב רק כשנולדנו.
כשחזרנו הם כבר לא רבו. לדעתי גם לא דיברו על הריב. לא היה שיח רגשי ביניהם.
אני גם לא יודע לדבר רגש. אני לא יודע לספר כשאני כועס, או כשאני מתגעגע, אני יודע לדמוע מהתרגשות אבל אני לא אספר את זה ואני יכול לבכות לכרית במיטה (או במקלחת) אבל אני לא אספר על זה לאף אחד.
ואז אני מספר לאמא שלי שבגלל זה אני לא מצליח להיכנס לקשרים, ואיך היא מגיבה? היא מבטלת אותי. היא לא מאמינה לי. איך חושבת שאני משקר, שאני מתרץ.
נמאס לי להיות במקום של הקורבן.
העניין הוא שאני קורבן רק בפני עצמי.
כלפי חוץ לא תזהו אותי, אותו, את הקורבן שבי.
אבל אני משער שטוב זה לא עושה.
יש משפט יפה שאומר שמערכת יחסים יכולה לרפא פצעי ילדות.
זהו
יאללה חג שמח!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
