כבר לא יודע

אותי בבית לימדו רק אהבה. שום רגש אחר. אהה בעצם גם אדישות. 

אבא אדיש, אמא אוהבת. 

ואולי גם כעס

אבא אדיש, אמא אוהבת, הורים כועסים. 

וזהו. זה כל המנעד

תסכול לימדתי את עצמי. 

כשהסרוגייט אמרה שאני לא יודע לדבר רגש היא לא טעתה ב-100%

אבל גם לא צדקה ב-100%

אני לא מדבר רגש כי זה מנוון אצלי

אני כן צריך להתאמן על זה

זה מנוון אצלי כי בבית לא דיברנו רגש. אף פעם.

חוץ מאהבה, אדישות, כעס. 

(אולי גאווה)

וכשלא מדברים בבית רגש, אז איפה אדבר רגש? איך לא אתנוון?

1. כשבגיל 13 חתכתי את אחי (בטעות, בטעות!) אף אחד לא דיבר איתי על זה. אף אחד לא דיבר איתי רגשות. התמודדתי בעצמי. כשאבא שלי והוא נסעו למיון, אני נכנכסתי בשקט בשקט לחדר, בכיתי לכרית ובזה זה נגמר (לא באמת). למחרת הלכתי לבית ספר ולא הייתי מרוכז. לאורך כל היום חשבתי על הצלקת שעשיתי לאחי, ועל איך הרסתי לו את החיים. אף אחד לא תיווך לי את הסיטואציה, אף אחד לא דיבר איתי רגש. אחי חטף ממני צלקת לכל החיים, אבל הנשמה שלי גם צולקה באותו אירוע. 

2. כשנסעתי לטיול של שלושה ימים בגיל 13, ממש אהבתי את זה, זה היה טיול מתנועת הנוער, לא מבית הספר, עם ילדים שאני אוהב, חלק הכרתי בטיול עצמו, ממש התרגשתי וממש נהניתי. באמת. אפילו לקחתי איתי כדורגל ופלאפון, ידעתי ששניהם ימשכו אנשים (את הפלאפון אמא הכריחה אותי לקחת) והיו שם ילדים שאהבתי ממש (שאהבו אותי ממש). בסוף הטיול, בהסעה הביתה, נרדמתי. וכיאה לילד שנרדם, נעשה עליי מעשה קונדס. כשהתעוררתי הרגשתי ששפכו עליי שמפו על הצוואר. הייתי מתוסכל ממש. ילדים עזרו לי לנקות את זה, אבל התסכול לא ירד עם השמפו. כשאבא בא לאסוף אותי מנקודת האיסוף, הייתי עם חבר, וברגע שנכנסנו לרכב התפרצתי בבכי. החבר שתק, אבא היה אדיש. כשהגעתי הביתה הוא סיפר לאמא ובכיתי שוב. ובזה זה נגמר. לא היה שיח סביב זה. עוד צלקת לנשמה. מאז הפסקתי לישון בטיולים, ליטרלי. הייתי מחכה שכולם ילכו לישון עד שהלכתי לישון. באוטובוסים הפסקתי לשבת כדי לא להירדם. אפילו היה טיול שנתי אחד שעמדתי כל הנסיעה, הנהג בלם בפתאומיות, ואני הוטחתי ונפלתי וחטפתי מכה בראש. ועדיין לא התיישבתי. צלקת פיזית ונפשית.

3. כשעשיתי תאונת דרכים בגיל 18, כשכמעט הרגתי אופנוען (באשמתי או באשמתו), נבהלתי ממש. בנוסף אמא שלי הייתה ברכב והיא לא הרגיעה את החרדה. כשהגענו הביתה אבא שלי ... היה אדיש. דיבר עם האופנוען, האופנוען גם עלה אלינו לדירה, הם סגרו מה שסגרו ואני הלכתי לחדר, ניחשתם נכון, לבכות לכרית. בזה זה נגמר. למחרת נסעתי לגיבוש לפני הצבא וכאילו העסק נשכח. הוא לא נשכח עד היום.

4. כשהייתי בן 9 או 10 הייתי רואה "עובדה", פרקים שממש לא היו מותאמי גיל. בין פרקים על הכלא בישראל, על זק"א בימי הפיגועים וכו', היה פרק אחד על ילד חולה סרטן ועל עמותה שהסיעה אותו לחו"ל. אני זוכר שאמא שלי צעקה עליי שלא אראה, ואבא שלי שאמר לה שלא רואים שום דבר גרפי והכל בסדר. פרק הסרטן גמר אותי. מדובר היה בילד בגילי, חולה סרטן, סופני. שוב, אף אחד לא תיווך לי את המציאות, אפילו להיפך, אבא שלי עודד אותי לראות, ואני... אני הקטן נורא פחדתי שיהיה לי סרטן ומי רוצה עכשיו ארצות הברית אם זה המחיר??

עכשיו בואו נדבר על רגש...

ערב טוב