תמיד
הייתי מצוין במה שעשיתי, ותמיד הייתה תמיכה מבית. וגם כשלא הייתי מצוין במשהו –
הייתה תמיכה מבית. לא רק לי, גם לאחים שלי הייתה תמיכה מבית, אבל אצלי.. אצלי זה
היה משהו מיוחד כי אני.. אני הייתי מיוחד באיזשהו מקום.
הגחתי
לעולם אחרי 5 שנים של ניסיונות, אחרי הפלה טבעית אחת, אחרי שהוריי התפללו לקדוש
ברוך הוא לבן וקיבלו בן. המון אחריות נפלה על כתפיי מבלי שביקשתי ויחד איתה המון
תהילת עולם הגיעה אליי מבלי שהייתי צריך לעשות דבר.
והנה
הוריי מלווים אותי בכל שלב שהוא, ואחיי גם, וגם אני אותם, אבל בתחושה שלי אצלי היה
משהו אחר, מיוחד. כי בעוד אחיי הולכים בתלם הבינוני, אני מנסה לבלוט, וכשאני מנסה
לבלוט – אני מצליח לעיתים וכשאני מצליח אני מצטיין וכשאני מצטיין יש יותר אירועים
להגיע אליהם וכשיש יותר אירועים להגיע אליהם – יש יותר ליווי משפחתי.
דוגמה
– הייתי בחוג כלשהו ועשינו הצגת סיום שנה, ומי היה בתפקיד הראשי? כמובן שאני. ומי
היה צריך "להיגרר" אחריי לטקס ולהצגה? המשפחה. והם באו.
דוגמה
– הכניסה לצה"ל הייתה אחד הימים הכי ארוכים בבית. העולם עצר מלכת כשעליתי על
ההסעה מהבקו"ם לתל השומר. היה יום ארוך ומתיש (לי) והיה יום ארוך ומתיש (בבית). בחצות אמא שלי עוד התקשרה לתל השומר
כי עוד לא יצרתי קשר, היא כמובן נתקלה בחומה בצורה כי אז צה"ל היה צה"ל,
ורק ב-2 לפנות בוקר התקשרתי והעולם המשיך. טוב, הוא לא בדיוק המשיך, לאורך כל
תחילת השירות הצבאי שלי העולם בבית עצר מלכת. אמא שלי חטפה דיכאון קליני, אחי
הפסיק לאכול.
דוגמה
– קיבלתי מצטיין בצבא. כל המשפחה כיתתה רגליה והגיעה. עכשיו אני לא טוען שאם זה
היה הפוך זה לא היה קורה (הרי כולנו הגענו למסע כומתה של אחי וכולנו הגענו לאחותי),
אני טוען שאני ייצרתי יותר אירועים.
לאט
לאט נוצרה עייפות חומר כלשהי.
כשאחותי
התחתנה והייתי בצבא ועשו ארוחה משפחתית גדולה, זה כבר לא שינה להם שאני לא מגיע,
אפילו לא ניסו לסנכרן את זה לתאריך שאני בבית.
כשאני
עזבתי את הבית כבלים השתחררו סופית. לסיום התואר הראשון שלי רק אמא שלי ראתה לנכון
להגיע, לשני הלכתי לבד.
כשנפטרתי
מהרכב אחים שלי היו מתנדבים לקחת אותי למקומות, היום אני מתנייד בעיקר במוניות.
אפילו יש לנו סידור בימי שישי שאני מגיע במונית ואחד מהם מחזיר אותי ובשישי האחרון
כבר היה שיח של "אולי תחזור במונית".
ליום
הולדת 30 הזמנתי את שני האחים שלי, שיכירו את חברים שלי, את העולם שלי. אפילו
הסכמתי ביני לביני לוותר על עישונים ואלכוהול אם הם יגיעו. אמא שלי הסכימה לעשות
בייביסיטר על הנכדים, למרות המעמסה, ארגנתי לשניהם חנייה. שניהם לא הגיעו. זה לא
היה מספיק חשוב.
אני
חש בתהליך של מות הנכסים שלי. אור הזרקורים שלי עם השנים נחלש וכבה. וזאת חתיכת
נפילה לאדם שאמא שלו מעריצה את האוויר שהוא נושם.
אירוע
חריג אחד בתוך כל זה היה צו 8 שקיבלתי באחד המבצעים האחרונים של הצבא. הוקפצתי
בסוף שבוע, לא תמיד הייתי זמין ונעלמתי למשפחה לימים ארוכים, כולם היו על קוצים.
כנראה שבשביל לקבל הערכה או בכלל יחס, כנראה כדי שאור הזרקורים שלי יידלק, אני
צריך להיות בסכנת חיים.
ולכן,
שוב אציין, בסוף הנכס הכי גדול שלי הוא החברים שלי. אליהם אני נמלט כשיש לי בעיות
בבית. הם המשפחה שלי.
ערב טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
