כבר לא יודע

כשההורים שלי לא רצו שאחד מהילדים בגן יהיה חבר שלי, הם לא שאלו אותי איך אני מרגיש לגבי זה, הם פשוט הנחיתו את זה עליי.

כשסבא שלי נפטר שבועיים לפני הבר מצווה שלי, אף אחד לא התעניין איך אני מרגיש לגבי המצב הזה. 

כשחתכתי בטעות את אחי בפנים, כי רציתי להדגים לו "קרב מגע", וכשנסענו באמצע הלילה לבית חולים כי הוא לא הפסיק לדמם, אף אחד לא התעניין איך אני מרגיש לגבי מה שקרה. ברור שהוא הקורבן בסיפור, אין ספק, אבל אני הייתי צריך להתמודד עם זה שחתכתי אותו בפנים - לבד. 

כשרציתי ללכת לילדה שהכרתי בטיול, אמא שלי לא שאלה אותי איך אני מרגיש לגביה, היא הלבישה אותי בבגדים הכי יפים שהיו לי בארון כי "ללכת לבת זה לא כמו ללכת לחבר" ואני הפסדתי לה בפיפא רק כי לא היה לי נוח בבגדים אצלה. 

כשרציתי לעבור תיכון כי הייתי חכם מדי בשביל התיכון שהייתי בו (סליחה על ההתנשאות), אפילו לא סיפרתי להורים שלי. הרמתי טלפונים לתיכונים נחשבים יותר בעיר, עליתי על אוטובוס ונסעתי לשם. בלי לספר לאף אחד, למה? כי אף אחד לא התעניין במילא איך אני מרגיש.

כשהיה לי קשה בצבא וסיפרתי לאמא שלי על הקשיים, היא נחרדה בעצמה, אז החלטתי שעדיף שלא. אבא שלי היה אדיש, אז גם שם לא בדיוק הייתי יכול לפתוח את זה. 

כשהייתה לי שיחה קשה מול המנהלת שלי, אף אחד אחרי זה לא שאל אותי איך אני מרגיש. אף אחד לא ידע בכלל.

כשקשה לי, אף אחד לא יודע איך אני מרגיש, כי אני לא מדבר על זה עם אף אחד, כי אני לא מכיר את האופציה הזאת. כשבצבא הציעו לי לדבר עם קב"נית אמרתי שזה חרטא, שפסיכולוגים זה לחלשים, שאני חזק מזה. 

השיח הרגשי הראשון שניהלתי בחיי - "איך אתה מרגיש?" היה עם פסיכולוגית, בגיל 30+ בפעם הראשונה בחיי, בגיל 30+!

וגם איתה, עם הפסיכולוגית, אני לא ב-100% פתוח. גם איתה אני לא מרגיש טבעי לפתוח איך אני מרגיש. לפעמים כשהיא שואלת אותי על רגשות אני אפילו לא יודע להמליל את מה שאני מרגיש. זה כל כך מנוון שזה לא קיים. 

איך אני מרגיש? לרוב כמו ליצן עצוב. כזה שמבדר את האנשים סביבו, כזה ששם על עצמו מסכה של חיוך, כשזה שמנסה מתאמץ ומצליח לעשות לכל הסביבה שלו טוב, ואז הוא מגיע הביתה ומתפרק. 

איך אתם מרגישים?