ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב
אבל לא טוב לי. לא רע לא טוב
יותר טוב מרע
אני מתבגרת מהר מידי
ואין לי זמן או פנאי לעצור לעבד לעכל
או אולי זה לא עניין של זמן
זה זמינות רגשית
אני לא קוראת בלוגים יותר, וגם לא מגיבה לתגובות
הן נוגעות בי, ויש לי הרבה מה לומר חזרה
זו רק הזמינות הרגשית הזאת
שסוגרת הכל
המחשבות מציקות לי בראש
אני חושבת על האקס ועל ההבנה שזה לא יחזור
זה כבר לא יכול
אני חושבת על הגבר שאני במערכת יחסים מורכבת איתו
על האין כניסה שאני ממשיכה להגיע אליו כל הזמן
דד אנד
על צמא לקשר, לאהבה, להכלה אינסופית
על אני המורכבת, אני הילדה אני הבוגרת
אני חושבת על הבחור ההוא שיצא לי להכיר
הוא מעסיק לי את הראש יותר מידי יחסית לבן אדם שאין לי איתו שום קשר רגשי
האמת שכבר אין לי איתו קשר בכלל
הוא נעלם, אני לא מבינה למה, וזה לא מפסיק להציק לי
אני חושבת על מה הלאה
על בעיות כספיות
על חוסר ויסות רגשי ואומציונאליות
ועל הדרך שבה אני מנסה לפצות על זה
באיפוק רגשי וסירוב לקבל את הרגש
שוב הלגיטימציה הזאת
ויש לי בית ומשפחה שעומדת מאחוריי
יש לי כלב שעושה לי צרות
יש לי רכב שקניתי לפני יומיים
כבר נשבר לי מחיפושים שלא מניבם תוצאות
כל כך עד שהחלטתי לקנות אותו עוד לפני שהלתי לראות
הייתי עייפה ולחוצה בנהיגה
פיתחתי חרדת נהיגה מאז התאונה
שקניתי אותו
בלי לשים לב לבלמים החורקים ולרעידות
בלי לשים לב לשם הערבי ברישיון הרכב
ובלי לפתוח את הספר רכב
בלי לבדוק את כל המילים היפות
מבלמים שחוקים לרצועה סדוקה לגלגל רזרבי
בולם זעזועים מפוצץ, נזילות דלק
ועם המזל שלי, גם הסטארטר הלך
אז קניתי רכב בשביל שאוכל לעבוד
ולא הצלחתי להגיע איתו אפילו לתחנת דלק
שילך הכסף כפרה
איך אני מתחילה לעבוד?
החיים מפחידים לי
ולרגש אין מקום
הוא משתק אותי ומאבד פרופורציות
והצמא לקשר
והפחד ממנו
והצורך בחיבוק
ובמישהו לדבר איתו
ההסתגרות בתוך עצמי
השקט
מנגנון הישרדות
אני עייפה
כבר לא ברור לי אם זה משתפר או מחמיר
אני עייפה מכדי לשים לב
הראש שלי כואב מעייפות
אני לא רוצה לחיות
אבד לי החשק
למלחמות בלתי פוסקות
אני מתמודדת
כמו גדולה אני מתמודדת
אבל אבד לי החשק
מחריקות שיניים
לשריטות על קירות
לגרירות על רצפות
להתאמץ להנות
זין הכל
נעלם לי החשק לחיות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
