זו הפעם הראשונה ששמעתי ממנה משהו שקרוב ל"איכפת לי ממך"
כבר שנים, שאני סופגת ממנה יחס כאילו אני ג'וק, בולעת את העלבון את ההשפלה,
את ה"איכס!" שהיא היתה אומרת כשהיתה עוברת לידי,
את הפרצופים, המילים הגסות.
הכאב החמוץ שעבר בי כשחשבתי "אבל אנחנו אחיות, לא?"
והשתדלתי לבלוע.
ועוד לבלוע.
ועוד.
ואז התחלתי לירות.
עד שהאחות שבין שנינו התחתנה.
ראיתי אותך בועטת בכולם, וריחמתי.
כי ידעתי, שדוקא עכשיו מכל הרגעים בעולם, את לבד. בעטת כ"כ חזק עד שלא נשאר שם איש בשבילך.
אז ניסיתי, להוריד את הכבוד ולנסות להתקרב אלייך, להיות שם, למרות הסתירות שקיבל כל מי שהיה לידך.
בחור חדש ניכנס לשטח. מריחים את זה. ברוגע פתאום שעל פנייך, בחיוך שלך
וזה גרם לעוד התכסחות.
התייחסת מגעיל כ"כ, ולא נתת לי מקום לנסות אפילו לשמוח איתך.
והאמת, שזה היה קשה גם ככה. מאוד רציתי שתתחתני, אבל זה היה בשבילי, לא בשבילך.
כי לכולנו היה נעים יותר אם היית עפה מהבית כבר, סליחה על שאני אומרת את זה ישיר כ"כ.
אבל זה כאב לי בכל זאת.
אנחנו אחיות, לא?
אז ישבתי. ודיברתי עם עצמי.
למדתי לראות את השתיים שבך, האחות הטובה והאחות הרעה.
והפרדתי. כשבאה האחות הרעה פשוט שמתי חומה, לא יכולת לגעת בי לראות אותי להתקרב אליי, ל פ ג ו ע
וזו, האחות הטובה, עם החיוך המאיר כ"כ, עם הלב הגדול, שרק מתוך כאב נחבא עמוק כ"כ בפנים, זו שאהבתי,
בשבילה שמחתי.
הייתי צריכה לתת את כל הכבוד שלי בשביל להגיע לנקודה הזו, בה יכולתי לשמוח איתך באמת. ככה מהלב.
ואז, ממש לפני האירוסין, זה התפוצץ איתו.
ושוב נתק, כולם הולכים על קצות האצבעות.
*
ר"ה
ביקשתי ממך סליחה. אמרת שאת סולחת.
ביקשת גם, וסלחתי.
אפילו שנה שעברה לא יכולתי לסלוח, אבל השנה, באמת, סלחתי על הכל.
וגם בחג עצמו, עוד ספגתי עקיצות, ושתקתי.
ופתאום, יומיים אחרי, שוב את הופכת פנים,
רבה איתי על דברים קטנוניים כ"כ,
מדברת איתי על נתינה,
אומרת שכולי מילים יפות
אומרת שרק להגיד "אני אוהבת אותך" אני יודעת, שאני לא יודעת לתת זה הכל חיצוני כ"כ, שאני אגואיסטית, שאני אנוכית, שאני בטוחה שכולם נגדי,
ולאט לאט הבנתי שאת משדרת אליי את כל הכעס שלך על עצמך, זו את שכזו, לא אני.
אבל בכל זאת, המילים שלך חילחלו אליי, שרטו, פגעו.
וניסיתי לדבר להסביר, דיברתי מהלב, סיפרתי לך הכל, כמה שאת בשבילי, ושאולי לא אמרתי לך את זה מעולם אבל אם תצטרכי אותי אני אקרע ת'עולם ואהיה שם.
ואת, במילים גסות כ"כ, , ,
גרמת לי להזכר למה אני לא נותנת לעצמי להקשר לאף אחד.
כדי לא להגיע בדיוק למצב הזה.
ובאותו הרגע מחקתי אותך.
את לא ראויה למאמצים שלי.
והכעס הלא מוסבר הזה שלך עליי, שאת מפילה על זה שאני לא מכבדת על זה שאני הורסת לעצמי את החיים בכך שאני חושבת אחרת, בכך שיש לי את האומץ לבוא ולהגיד במה אני מאמינה ובמה לא,
בכך שאני לא מסתירה, ומתמודדת, בלי לברוח להסתיר להחביא מתחת לשטיח
הכעס הזה שלך עליי על זה שאני מה שאני,
זה הכעס שלך על עצמך
ואין לי שום כוונה עוד להתנצל בפנייך
לנסות להיות נחמדה,
להתחשב
עכשיו תורי לחשוב על עצמי.
וזה לא הופך אותי לאגואיסטית.
ואת יודעת מה? גם לא ממש איכפת לי מה את חושבת.
זה תמיד יכאב, כי את האחות שלי, ועם כל הדיבורים שלך על זה שמעולם לא נתתי לך דבר,
נתתי לך משהו פנימי שלא נתתי להרבה,
את הנקודה הפנימית בלב שבה אני מורידה את כל ה"אני", בשבילך.
כי רציתי להיות שם רציתי לאהוב אותך להרגיש איתך להרגיש בשבילך.
את לא ראויה לזה יותר.
וזו הפעם הראשונה ששמעתי ממך משהו שקרוב ל"איכפת לי ממך",
שאת כועסת עליי על שאני שונה ממך כי איכפת לך.
זה איכפתיות מעוותת כ"כ,
ובכל זאת, זה נגע לי איפשהו.
אני מאחלת לך שתמצאי את המקום שלך, את הסיפוק האמיתי, את האושר בחיים,
שתפסיקי לנסות לברוח, תביני שנישואים ובניית משפחה אחרת לא פותרת בעיות אלא יוצרת חדשות,
והבעיות הישנות שיש לכולנו עם עצמנו לא ייפתרו מעצמם, בגלל איזה אביר על סוס לבן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
