I'm just thinking out loud

כשאני מצלמת אני הבן אדם הכי מאושר בעולם

החיוך שלי נמרח מאוזן עד אוזן

אני רצה מקצה אחד של המגרש לקצה השני

וחוץ מהפריים אני לא רואה שום דבר

לא חושבת על שום דבר

והריגוש הזה

בלראות את התמונה על המסך כמה רגעים אחרי

ולראות שהצלחתי לתפוס את התמונה שרציתי

החיוך הזה יורד כשאני מעלה את התמונות למחשב

והפרפקציוניזם שלי לא מרוצה

הוא לא מרוצה מקו האופק העקום

הוא לא מרוצה מכמות האור שנכנסה למצלמה

הוא לא מרוצה מהחדות

בעיקר מהחדות

וזה, הדבר היחיד שכבר לא בידיים שלי

למדתי מספיק בשביל להגיד את זה בביטחון כמעט מוחלט

אני עושה הכל נכון

מהiso הנמוך לפתיחת הצמצם למהירות

אחיזת המצלמה והפוקוס

יש גבול לכמה אפשר להוציא ממצלמה ישנה יד שנייה

אבל למרות שאני קורעת תתחת

יש דברים שרק כסף יוכל לקנות לי

אני נוהגת לזקוף את הפרפקציוניזם שלי לטובתי

כי זה מה שדוחף אותי להיות טובה יותר

אבל זה גם מפריע לי, כמו שוטר ביקורת שיושב לי קבוע מאחורי הגב

.

יש כל כך הרבה אור בחיים שלי

ובכל זאת חשוך לי

ואני עושה הכי טוב שלי

מהרגישות לאור

לפתיחת הצמצם

למהירות התריס

חשיפה ארוכה

ובכל זאת

רגעי האושר קצרים כל כך

ותופסים פחות מקום מכל השאר