אני לא אוהבת חתולים.
הם חיות מפונקות, אנוכיות וחנפניות
אבל יום אחד היא חיכתה לי בפתח הביתה
היא ייללה אליי ונתתי לה ליטוף, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, היא כבר היתה עליי, על החזה על הכתפיים על הצוואר, מתחככת בכל מקום שהיא רק יכולה להגיע אליו
החלטתי להכניס אותה לבית, כי מסתתרת לנו שם עכברה קטנה חכמה שהצליחה לחמוק מכל מלכודת ששמנו לה
לא ראיתי אותה מאז הפעם הראשונה שהחתולה נכנסה, אז כנראה שזה עבד
אנחנו לומדות אחת את השנייה
היא לומדת לכבד את הטריטורייה שלי. היא לומדת לכבד את הלא שלי, ואני בתמורה מתגמלת אותה כשהיא טובה, בהמון חום ואהבה...ופינוקים
היא יודעת לשים את הנימוסים בצד כשאני בוכה. היא כבר לא מבקשת רשות לעלות עליי, לא מניחה כף רגל ומחכה לאישור, היא עולה, מחככת את האף שלי בשלה, ומנגבת דמעות בפרווה
היא מחכה לי מחוץ לבית לפעמים. אני שומעת אותה קוראת לי, וכשאני לא מתייחסת היא עולה לחלון הגבוה במטבח ומציצה.
היא יודעת שאסור, אבל היא כבר לא מפחדת ממני כשאני באה אליה בקריאה תקיפה “למטה”
היא אדון לעצמה. היא יודעת מה אסור ומה מותר, היא יודעת שאני תמיד אנצח כשאני כועסת, אבל היא בכל זאת מנסה.
היא אדון לעצמה
אחת ההנאות הגדולות שלי זה להיכנס לבית בדלת פתוחה לרווחה, לא להזדנב ולחסום לה את הפתח בגוף, להיכנס ולומר לה לא, ולראות אותה יושבת ומביטה בי, מבקשת, אבל לא נכנסת.
אני לא אוהבת חתולים.
אני ואחי אימצנו פעם שני גורים...וזה הספיק לי לכל החיים
אבל החתולה הזאת פשוט אימצה אותי
היא חיכתה לי בפתח הבית
ולפני שהספקתי להבין מי ולמה היא היתה עליי
מתחככת בכל מקום שרק הצליחה להגיע אליו
השטלתנית הקטנה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
