I'm just thinking out loud

כשהייתי איתו היה בי משהו שרצה יותר להתקרב

משהו באמונה הטהורה שלו, גרם לי לרצות גם

ואיתו זו היתה ההרגשה הכי מתוקה בעולם

כשהוא הלך האור נעלם

כבר לא הצלחתי להרגיש את זה

ועם הרגש הלכו המעשים

גם כשחזרנו שוב, התחושה הזאת

שדחפה אותי להתקרב לדת

לא בערה בי כמו אז

רק רצון מודחק ללמוד

בזמן אחר

כשאהיה פנויה

כשאהיה שקטה

כשאצליח להבין

רצון לדעת

רצון להבין

אבל לפעמים אני עדיין מהרהרת

אני עדיין חושבת

שאולי אני עושה טעות

ואולי ביום הדין, כשאלוהים יפתח את הספר שלו

הוא ימצא יותר מידי דברים רעים

יש בי משהו תמים שלא מצליח להבין את זה

איך יכול להיות שהעיקר הוא לא הטוב שמניע אותנו לעשות דברים

ואני

אני מלאה בטוב

עם רצון להתקדם ולחקור את עצמי

לפני העולם

ולפני שאדע את בורא העולם

יש בי משהו שרוצה לדעת את עצמי

ולהגיע לשקט שלי

יש בי משהו שחושש מיום הדין

כי אם כל מה שהתירוץ שלי נשמע לי משכנע

אני לא יודעת אם הוא ישכנע גם אותם