אז מסתבר שיש גלולה כזאת
שיכולה לפתור את כל הצרות בחיים שלי
או את החלק הדומיננטי שבהן בכל אופן
קוראים לה SSRI
אבל כמובן שהפסיכיאטרית רשמה לי גם תרופות הרגעה
אתם יודעים, סתם כי זה התפקיד שלה
להאמין שגלולות הן חלק הכרחי בפתרון, לכל בעיה שהיא.
הבעיה שלי היא ברובה...
פוסט טראומה.
למה אני כל כך רגועה כשאני כותבת את זה??
אני חושבת שבמקום מסוים זו מערכת ההגנה העצמית שלי
שנכנסת לפעולה בכל הכוח
קיר של קרח חוצץ ביני לבין כל האש שמסתובבת בחוץ
כשמשהו מתנגש בקיר שלי כל כך חזק עד שהוא נסדק
אני מתחילה להיכוות
הגוף הופך חלש הדופק משתולל לי בחזה והבטן מתהפכת
הזוגיות שלי מתפרקת
אני תוהה לעצמי איך היא החזיקה עד עכשיו
ומאיפה אמצא את הכוח להמשיך ללכת
הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים עכשיו
זו האמונה שלתקופה הזאת יש סוף
ועד שהחורף הבא ייגמר יהיה לי מספיק ביד
כדי שאוכל לצאת ולבחור לי מסלול משלי
אני לא חושבת שלבן זונה האחרון שפגע בי יש מושג כמה נזק הוא גרם לי
יש בי משהו שרוצה להטיח לו את זה בפרצוץ
ויש בי משהו שלא רוצה לספק לו את העונג הזה
הידיעה כמה כוח היה בידיים שלו
וכמה הייתי חלשה
כמה אני חלשה
אני מקווה שיום אחד הוא יפגוש בבחורה
שתהיה חזקה יותר משהייתי אני
אני מקווה שהיא תרסק אותו
את הביטחון העצמי שלו
אני מקווה שהיא תעשה לו בית ספר
ושהוא לא ייגע כך שוב באף בחורה בעולם
היא אמרה
היא אמרה שהסיבה שזה קרה שוב ושוב
טמונה בפעם הראשונה שבה זה קרה
גיליתי שזה יכול לקרות
שאני לא מוגנת
עצוב שזה קרה בגיל כזה
שבו אנחנו כל כך לא מוגנים גם ככה
ועצוב שזה קרה ע"י מישהו שהיה קרוב אליי
ומבוגר ממני
בדיוק סוג האנשים שאמורים...
לגונן עליי.
היא אמרה שהרגשתי לא מוגנת
ואולי חשבתי שלא מגיעה לי הגנה
ומדהים איך דוקטורט יכול להקנות לך כל כך הרבה הבנה בנפש האדם
הבנה כל כך גדולה, שכמעט לא דיברתי. היא זאת שדיברה
היא ישבה מולי וסיפרה לי על עצמי
בזמן שהדמעות זלגו על הפנים שלי
והלב שלי נקרע
זה הרגיש כאילו הפאזל של החיים שלי מתחיל להתחבר
חשבתי שהפעם הקודמת היתה פעם אחת יותר מידי...
אז הפעם מה? הפעם מה?!
אולי בכל זאת יש סיכוי שיהיה לי טוב אחרי הכל
אולי פתרון קל זה לא כל כך נורא
אולי מותר קצת להרפות
להפסיק להילחם כל כך חזק
להפסיק להתעקש לעשות הכל לבד
להחזיק את הכל בשליטה
בא לי להתרסק בידיים של מישהו זר
מישהו גדול וחזק שיחבק בלי לומר שום דבר
איבדתי את האמון בבני אדם
בעצמי, באהבה, בחברים, במשפחה
הפכתי לצל של בן אדם
והעצב בי כל כך גדול
שהוא כבר לא כואב יותר
הוא רק יושב לו בשקט
אולי הוא השלים עם עצמו
לפחות אחד מאיתנו
שלם עם עצמו
באביב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
