I'm just thinking out loud

"every morning, when i open my eyes...i feel like closing them again"

השינה אפילו לא נוגעת בי

לא ממלאת את העייפות המצטברת

אני אוכלת בלי לשבוע

שותה ונשארת צמאה

גומרת ונשארת בוערת

אני חייה בין רגעים קטנים של אושר

ובחלל שביניהם אני בקושי בן אדם

מורחת על הפרצוף חיוך ענק

שלא מגיע לעיניים

וכבר יותר מידי זמן

אני מחזיקה הכל בפנים

חזק חזק, שלא יברח

שלא יראו את כל מה

שאני מחביאה בפנים

כבר יותר מידי זמן

אני לבד ואין לי אף אחד

גם כשאני מוקפת אנשים

והמלחמה היומיומית הזאת

לא לתת לעצב לנצח

לא להתרסק על הקירות האפורים

שסובבים אותי

גדולים ומאיימים

-

והאמת שמתחת להכל

אני בן אדם די מאושר

ידיים פרושות באוויר

תלתלים מתעופפים ברוח

אני רצה ולא איכפת לי לאן

האמת שמתחת להכל

אני בן אדם די משוחרר

אני שרה לעצמי שירים

ועושה פרצופים לזרים ברחוב

סתם כי זה מרגיש לי טוב

אז למה לפעמים

אני צריכה לסחוב אותי בכוח

מתוך הבוץ, שלא אשקע ואתבוסס

בתוך עצמי

שמישהו יגיד לי

למה לעצמי לא טוב?