אתמול באמת היה יום מחורבן
נרדמתי באמצע לכתוב את הפוסט האחרון, רק שתהיו בעניין
ואת הפוסט שלפניו כתבתי בסטרס
אני מתחרפנת
לעזאזל, אני מתחרפנת
ואני לא מתפקדת בעבודה
זה כנראה לא עבודה בשבילי
זה מבאס, כי אני לקוחה קבועה שם
הם חברים שלי, אני מכירה את כולם
אולי אני צריכה להתפטר
להוריד את הכובע ולעצור את זה בזמן
יש לי ראיון למסעדה יום ראשון
לא הבנתי למה קבעתי את הראיון הזה, כי יש לי עבודה
אבל עכשיו אני מבינה
אני צריכה לעבוד במקום בלי לחץ עבודה
אולי אחזור לבר הקודם שעבדתי בו
יש שם פחות אנשים טובים
אבל הרבה יותר רגוע, וגם הרבה יותר כסף
והיום אני אעשה את העבודה הרבה יותר טוב כי אני יותר מנוסה
אז אני אהיה גם יותר בטוחה בעצמי ורגועה
לא נהניתי לעבוד שם
אבל אולי עכשיו יהיה יותר טוב
אתמול היה יום כל כך רע
אבל היו כמה רגעים יפים
כשאחי וחברה קפצו לבקר אותי
כשאחד הלקוחות שקלט אותי דוקא ברגעים החלשים שלי התחיל איתי
זה החמיא לי כי זה היה סוג של אישור:
גם כשאת מרגישה נוראית את בסדר גמור
בהמשך אנחנו, העובדים, עלינו על הבר ורקדנו כמו פסיכים
ואפילו שמעתי מישהו לוחש לאחר "יודעת לרקוד זאתי"
אבל היום הזה עדיין היה מחורבן
שלא תחשבו שאני חיובית
הוא היה מחורבן הייתי בלי שינה אחרי התקף בכי מטורף
אם כי המלאך שעצר לעודד אותי הוא כנראה הסיבה היחידה שהצלחתי להרים את עצמי אחר כך
פחדתי פחד מוות מהעבודה, והפחד שלי לא היה רחוק בכלל מהמציאות
הראש שלי כאב מרוב עייפות ווליום גבוה
ורגע לפני שהלכתי ראיתי את יואב ודנה
את יואב אני תמיד שמחה לראות, עם כל היישור הדורים בינינו שכנראה לא יקרה אף פעם מאז השבת בכינרת שהתפוצצה בצורה אלימה במיוחד
אבל דנה...טוב...מולה זה באמת מורכב
חיכיתי שעה לאוטובוס, שרבע שעה מתוכם (כנראה יותר) חיכיתי לעלות אליו
וכשכבר עליתי לאוטובוס נפלתי על חמישיית ילדים (הבחורה היתה בת 18. אלוהים יודע איך בן אדם שחי 18 שנה יכול להיות כל כך נמוך וקטן, ואני לא מדברת על גודל), הם צעקו וקיללו וחפרו לי בשכל
אם הראש שלי לא היה כואב מעייפות הייתי חושבת שזה בגללם
אני צריכה להיות בעבודה עוד שעתיים
ושבת אני לבד
יום חמישי היה מחורבן בגלל זה
נמאס לי להיזרק ממקום למקום
נמאס לי להתקע בלי מקום להיות בו
נמאס לי מהמצב המחורבן הזה
ונמאס לי להירקב עם המחשבות שלי לבד
זה מדכא
נמאס
אבל יותר מהכל, היה לי קשה השיחה עם אחותי
שבה הסברתי לה הכל והיא, כהרגלה, שיחקה איתי מניפולציות
היא היתה תקועה כל כך עמוק במשבצת שלה שהיא פשוט לא ראתה אותי
ולעזאזל, זה מתסכל אותי כל כך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
