בלאגן של רגשות
מחשבות
בלאגן בכל מקום
היא הרגישה כ"כ טוב לידו
ולא היה איכפת לה מכלום
ולכמה רגעים זה הרגיש מה שזה לא הרגיש עד עכשיו
וזה המשיך להרגיש טוב עד...
שהוא אמר שכנראה הוא יהיה עם עוד הרבה
הוא יחכה לה, הוא ימשיך לרצות אותה,
והיא תשב שם בצד ותראה אותו מתמזמז עם בחורות אחרות.
עד שהיא תחליט מה היא מרגישה. עד שהיא תגדל.
כן, ברור.
הוא שאל אם היא שונאת אותו,
אולי היא צריכה לשנוא אותו.
אבל לא על זה שהוא נישק אותה,
אלא על המילים המכוערות האלה.
לא הייתי אומרת לו כלום גם אם הוא היה עם מישהי אחרת,
אבל לשמוע את המילים האלה פצע אותי הרבה יותר מידי.
כי אם הוא עבר הלאה ואני משתרכת מאחור זה דבר אחד
אבל אם הוא ממשיך הלאה ויחזור אם רק אגיד, זה לא נותן לי להתקדם.
אני נשארת מאחור, אבל אני בכל זאת זזה עם הזמן,
אני לא אוכל לראות עם בחורות אחרות ולהשאיר את הרגש קיים.
ואני אמשיך לחיות בהאשמה עצמית
בהרגשה שזה תלוי רק בי
שהוא נמצא עם משהי אחרת,
לבינתיים,
וזה תלוי רק בי.
היא לא רוצה את זה בגיל הזה,
והיא מרגישה נקבה כ"כ
מרגישה לבד כ"כ
והיא רוצה לצרוח אל אלוהים:
מה אתה רוצה ממני???
אתה מלמד אותי שזה לא נכון בגיל הזה,
אבל לא נותן לי כוחות להתמודד בלי זה
אתה הורג אותי,
לא, יותר גרוע מזה:
אתה גורם לי להשמיד את עצמי.
והיא פשוט לא יודעת מה לעשות
אין בה עוד כוח לדבר
אין לה כוח לרצות שום דבר
להאבק לנסות להתאמץ להבין להצליח
לאהוב
המילה הזאת פשוט לא נולדה בשבילה.
היא לא מאמינה בזה.
לא באהבה בגיל הזה ולא באהבה בכלל.
זה עצוב
כשאין במה להאמין
אלוהים
אהבה
מוזיקה
אין לי כלום
אני לא מאמינה בעצמי, איך אני אאמין בכל דבר אחר?
אין לה על מי לחלום כשהשמיים נופלים עליה
כשהאור שוב כבה בעיניה
אין לה על מי לחלום כשהיא מרגישה לבד
כשהיא מרגישה קטנה
כשהיא מתגעגעת למשהו
שהיא לא בטוחה אם בכלל חוותה אי פעם
וזה פשוט עצוב
היא רוצה לשנוא את כל העולם
היא רוצה לשנוא אותו
אבל מתחת לזה היא יודעת שהכאב שהוא גורם לה קושר אותה אליו
והיא שונאת את עצמה על זה.
תמיד היא שונאת את עצמה בסוף, מאשימה את עצמה שוב ושוב.
היא רוצה למחוק את כל העולם
היא רוצה למחוק את כל אותם מילים שאנשים זרקו וזורקים לה
היא רוצה למחוק ערכים עקרונות גבולות
היא רוצה להשמיד את הכל
היא רוצה להיות משהו בעולם הזה,
משהו שהוא היא.
היא רוצה להיות יכולה,
להגשים את החלומות שלה בלי להרגיש רע עם זה.
היא רוצה לעמוד על הבמה,
בלי להרגיש לא טובה מספיק
היא רואה את הצל שלה,
דמות אפלה,
עצובה,
היא רואה אותה הולכת על הקצה,
יחפה,
לק שחור מכנסי ג'ינס צמודות
צמידים שחורים על ידיה,
התלתלים מכסים את עיניה הדומעות,
היא רואה אותה הולכת על הקצה,
בלי פחד
בלי הירתעות,
בלי רצון לשום מקום.
והיא שרה
הקול שלה נשמע הרבה יותר טוב ממה שהוא במציאות
והקול הזה גורם לה לחיות יותר
מוזיקה זה דבר ששווה לחיות בשבילו
אם רק היה לה מקום בתוכו
היא צריכה ללמוד לשיר.
פתאום היא יודעת את התשובה,
זה לא משנה אם היא תלך על הלהקה או לא,
היא צריכה לדעת לשיר,
היא צריכה להיות יכולה
כי יבוא הזמן שבו הלימודים כבר לא יהיו על הפרק
ומוזיקה זה היעוד שלה
זה מה שהיא נולדה בשבילו
זה מה שמרחיק את הדמות ההיא מן הקצה אל הגיטרה
זה מה שגורם לדמות ההיא לנגב את הדמעות ולחייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
