מעולם לא היו לה מחשבות אובדניות.
הכי גרוע היה פשוט אי הרצון לחיות.
ופתאום, היא אוחזת את החוט בידה ובהיסח הדעת מנסה לחנוק את עצמה
בלי מחשבה, היא לא מפחדת, גם לא כ"כ איכפת לה
ולראשונה היא הבינה את כל אלה שניסו להתאבד.
הבינה שכל במחשבות שלה על זה שהם אגואיסטים כ"כ לא רלוונטיות.
כי באותו הרגע, פשוט לא ממש איכפת לך.
מה שעצר אותה לבסוף היה הצורך לבלוע.
יצר הרסני,
אם היה אלכוהול בבית היא כבר היתה שיכורה.
היא פתחה את המגירה של הסיגריות של אמא,
והוציאה סיגריה דקה ארוכה ויצאה לעשן במרפסת.
אין לה הרבה טעם, חלשה מידי לטעמה,
ובכל זאת,
לעזאזל, זה הריח. הריח שמזכיר לה אותו.
היא מכבה את הבדל וזורקת מהחלון,
שוטפת ידיים,
אבל הריח עדיין נשאר.
והריח הזה, הריח הזה מזכיר לה אותו.
היא צריכה אלכוהול.
היא מרגישה את זה.
זה או האלכוהול או האקנומיקה שבארון כלי הניקוי.
ומתחת להכל עוברת בה מחשבה מה קרה לה פתאום
מה זה התהפך פתאום
היא לא רוצה לכאוב,
היא לא רוצה להתמודד,
אין לה כוח למכור שקרים והסברים כשישאלו אותה למה שוב לא הגיעה לבית הספר,
אין לה כוח לשום דבר.
ולראשונה היא מבינה את כל אלה שתמיד הכירה מרחוק,
או לא הכירה בכלל
המסוממים, שתיינים
זה מהצורך לברוח.
כבר יכולה לראות לעצמה תמונות בדמיון של אנשים שיהיה איכפת להם
ובדמיון, היא רוצה שלו יהיה איכפת
שהוא יראה
שהוא ירגיש אשם
ושהוא ינסה.
היא יודעת שאין בזה הגיון
שהיא יוצאת מפורפורציות,
אבל לא ממש איכפת לה,
היא פשוט רוצה להתמכר להרגשה הזאת שהחניקה עד עכשיו
היא רוצה להעצים אותה,
את זה האלכוהול עושה
היא רוצה להתמקד בה,
ואת זה הסיגריה עושה
ואז היא רוצה לכבות את כל השאר
את זה עושה רק המוות מסתבר
לא, היא לא תיגע בעצמה
כי היא עדיין רוצה להרגיש
לאו דוקא משהו אופטימי,
ההפך המוחלט שלו,
אבל רק המחשבות על זה חדשות לה.
זה מעולם לא קרה לה
ודוקא מוצאת חן בעיניה ההרגשה.
חוסר הפחד, האדישות,
רק העשן שמחלחל אל הריאות,
צורב אותם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
