התגעגעתי לריח הזה.
לקח לי זמן להבין שזה סתם ריח של סיגריות, ואפילו לא הריח של הסיגריות שלו.
אבל זה מזכיר לי אותו.
ושוב, אותו דחף ישן ומוכר, להכניס את הראש לעצום את העיניים ולהתמכר.
להתחבאות בפנים.
שיהיה לי שם מקום.
אבל לעולם לא יהיה לי, נכון?
גם אם יהיה אני לא ארצה בו.
יש דברים שנעימים רק בדימיון.
אתה אחד מהם.
לקח לי זמן להבין את זה.
אבל כן, דברים לא משתנים, גם כשאני מנסה לדחוף אותם בכוח.
בפנים, אני נשארת אותה אחת.
שצריכה, אבל לא רוצה.
ואני לא.
זה פשוט לא.
אני לא חושבת שהאחד שלי קיים,
וזה אמור לכאוב איפשהו,
זה בטח כואב אי שם בתת מודע, אבל אני מדחיקה את זה לאנשהו.
אני חושבת שהוא פשוט לא קיים,
וזה הסיבה שאני מסתבכת עם כ"כ הרבה שאני לא סגורה עליהם.
כי אני יודעת שאת האחד שאני ארגיש איתו "שזה זה" אני לעולם לא אכיר,
ולכן זה גורם לי להתלבט גם כשבפנים אני יודעת שזה לא זה.
מסובך,
אבל יש בזה משהו.
ושוב, אני מריחה את הריח החזק הזה שדבק לי בבגדים.
זה מזכיר לי חברה, אבל רק כשאני ממש עם האף בפנים.
כשהרחתי את זה חלש, מין גלים עדינים שעוד לא הבנתי שהם באים מהבגדים שלי,
זה הזכיר לי אותו.
היא נמצאת שם,
יושבת על הקצה, הרגליים שלה מתנדנדות באויר,
היא מביטה על הבתים הקטנים שלמטה,
דמעות עגולות נושרות ללמטה, הרוח מסיטה אותם ממסלולם.
היא יושבת שם, קפואה.
רגליה מקופלות לבטנה,
והיא בוכה.
..
ואולי פעם אחת זה יהיה אחרת,
היא תעלה לשם, לגמרי במקרה.
תתקרב אל הקצה,
ותראה אותו.
הוא נבהל, מרים מבט מבוהל, והפתעה מתחלפת על פניו.
-מה אתה עושה כאן? היא שואלת, מתופעת לא פחות
-זה המקום היחיד שיכולתי לחשוב עליו
היא מתבוננת בו, בקווי הצל שעל פניו מאור הירח,
בעיניים האלה שלו,
אפילו שהם נאטמו מאז, איכשהו הם נראות רכות כ"כ.
-ואת?
-בדיוק כמוך
היא מתיישבת לידו על הרצפה המחוספסת, נוגעת-לא נוגעת בו.
והוא פשוט יושב ובוהה בה
-את יפיפיה, את יודעת?
היא נבוכה, מחייכת חיוך ביישני ומרכינה את ראשה,
הוא נושק ללחיה
מחזיק בפניה ונושק לה שוב ברכות
הוא רוכן אליה, ולוחש לה באוזן:
-אני אוהב אותך
ולכמה רגעים זה נראה אחרת,
לכמה רגעים שוב נראה שיש לזה סיכוי
שאולי באמת יש משמעות למילים האלה שעל שפתיו
להבטחה שבידיו החזקות.
שיש לזה עתיד
שיש לזה תקווה
שיש כזה דבר שקוראים לו אהבה
אבל היא שם לבד,
שוב אותה דמות שפוסעת בין הקברים,
מכנסיים משופשפות לרגליה,
ואותם התלתלים שנופלים על פניה,
היא פוסעת שם לבד,
הצל של הירח נופל על הפינה ההיא שבה ישבנו,
יללה של תן נשמעת מהעצים הסמוכים
והיא שם לבד,
כי אתה לעולם
לעולם לא תהיה שם.
בשבילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
