I'm just thinking out loud

כבוד.

כמה עמוק הוא מוריד אותך.

אם רק הייתי מורידה את הראש, סובלת קצת בשקט

לא לזה קוראים לתת?

אבל לעזאזל, זה הכבוד ההוא.

חונכתי על הדרך הזאת, אבל מעולם לא ראיתי אותה באנשים שהיו משמעותיים בשבילי.

ובכל זאת, בחרתי לי בעצמי דרך משלי,

מה שאני מרגישה כטוב.

פסלתי הרבה, אבל את זה לקחתי קרוב.

ובכל זאת, אני לא מצליחה לפעול על פי זה,

וזה גורם לי לבוז לי.

אז אני ארים את הראש,

ובמקום לכעוס,

אני אחליט ללמוד מזה.

ואני אפול

שוב ושוב ושוב,

אבל אני תמיד אקום חזרה

ואנסה שוב

כי לא ההצלחה היא מה שהופכת אותי לבן אדם טוב,

אלא הניסיון.

ובזה כולכם טעיתם, כל אלה שלימדו אותי ש"לא משנה מה רצית משנה מה עשית".

וכל אלה שדיברו מילים יפות "העיקר הכוונה"

לא, גם כוונה היא לא העיקר,

וברור שלמעשה יש את רוב המשקל,

אבל הוא זה שמשליך על המציאות,

על מה המציאות, איך המציאות,

ולא איך אני.

כי אם ניסיתי, וגם אם לא הלך,

אבל החלטתי ללמוד מזה,

להסתכל על סיבת הכשלון

כדי שאולי אצליח בפעם הבאה

זה מי שאני.

וזו הדרך שאני בוחרת לחיות.

זה לא משנה באיזו דרך גדלתי וחונכתי,

זה משנה מה מכל אלה בחרתי לעצמי.