דמעות
ושום דבר כבר לא יכול לספוג אותם
העיניים כבר צורבות מהם
פסים לבנים של מלח מרוחים על הפנים שלי.
ואני בוכה.
וזה לא משחרר אפילו.
פשוט כואב.
כי אם יש השלכות לכל דבר, גם עליי יש השלכות.
את לא יכולה לצפות ממני להיות בסדר, אם לא היית שם בשבילי כשהזדקקתי, גם אם את אומרת שאת כאן עכשיו.
כי להכל יש השלכות.
ועכשיו,
כבר נגמרו הדמעות
אלה רק השפתיים שעוד מלוחות
העיניים אדומות
כבר לא נשאר דמעות
גם לא הכוח לבכות
או הרצון
גם לא לחיות.
בלי כאב
בלי עצב
בלי חיוך
בלי חיות
זה מה שנותר ממני.
אין בי אפילו הכוח לכאוב את זה.
לנגן את זה.
גם ככה איש לא יוכל לראות את זה כמוני.
נמאס לי לשקר
להעמיד פנים
לחייך ולומר שהכל בסדר
נמאס לי להתחשב
להיות נחמדה ומנומסת
כשזה שורף אותי מבפנים.
להיות טובה, כשאף אחד אחר לא.
נמאס לי להמשיך לטעון שזה בשבילי,
זה לא בשביל אחרים,
אבל המשפיעים, ונמאס לי להאבק בזה.
נמאס לי להתאמץ כ"כ על כל דבר
להתחנן, להתרפס.
נמאס לי להתכופף להוריד את הראש ולתת לאחרים לדרוך עליי
נמאב לי לוותר על הכבוד בשביל אחרים שלא ראויים לזה
וגם אין לי כוח לבדוק מי ראוי ומי לא.
נמאס לי מדיבורים של לתת ולקחת
אם אתה לא רוצה לתת, אל תתן. אבל אם אתה נותן תתן בשביל לתת לא בשביל לקבל חזרה.
מדברים על אמון, על מילה,
תהיו קודם.
אני בטח לא אהיה יותר ממכם.
לא, אני לא חזקה
וגם אני נשברת
לכל דבר יש השלכות
ויש דברים שהמחיר שלהם יקר מידי
זה ביניהם, אני חושבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
