היא דוהרת על פסי הרכבת,
הרוח הקרה מכה בפניה, רעמת תלתלים סביב עיניה הגדולות, הדומעות.
כאילו שמישהו רואה. שמישהו יודע.
מכוניות מימין מכונית משמאל, הרכבת צופרת מאחוריה, והיא לא שומעת דבר.
זה כבר לא מהדחף לקפוץ מתחת לגלגלים של הרכבת, על זה היא כבר הצליחה להתגבר,
זה מהכאב שמשתק אותה.
הדמעות שמערפלות לה את הראייה.
והיא פשוט דוהרת.
הכעס מבעבע בה, מתפרץ החוצה בצעקה
למה ?
אבל הבטחת
אמרת שתמיד תהיה כאן
והיית חייב לשקר אותי
כאילו שהיה לך איכפת בכלל
שהרגשת אי פעם משהו אליי, יותר מאל האגו שלך.
והכעס כלפיו מסתיר כעס כלפי,
על שנתתי לזה לקרות. על שהאמנתי לו. האמנתי בו.
אני מעדיפה לכעוס עליו מלכעוס עלי.
לא. הוא לא היה האחד. אפילו לא קרוב לזה.
ג'ן הרבה יותר קרוב לזה ממנו,
ובכל זאת היא לא מרגישה אליו מספיק
אולי בגלל מחסומים שהיא מציבה,
כאילו דוקא ההתחברות מהכאב הזה גרמה לזה להיות חזק כ"כ.
אם יש בנאדם בעולם
זה לא אתה ולא הוא
אם יש בנאדם בעולם
אז איפה הוא?
אם יש בנאדם בעולם
זה בטח לא יקרה לי
תמיד בלתי מושג
רק הולך ומתרחק ממני
אם יש בנאדם בעולם
אז איפה הוא?
איכשהו,
כשצריך הוא תמיד נעלם
איך האמנתי מעולם
לעולם
לעולם לא אאמין עוד
לכולם.
אם יש בנאדם בעולם
זה בטח לא יקרה לי
תמיד בלתי מושג
רק הולך ונעלםםם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
