בבלאגן של רגשות.
אולי בכל זאת היא צדקה.
שזה בכלל לא קשור לדברים חיצוניים,
זה קשור אליי.
למה איתו זה היה אחרת?
אין לי מושג איך זה שיכולתי להרגיש לבן אדם כמוהו, אבל הוא היה היחיד שהרגשתי אליו כך.
עם **** זה אחרת, לאו דוקא לרע, זה פשוט אחר. הוא גורם לי בד"כ להרגיש טוב, אבל מידי פעם שוב מבצבץ לי הבלבול.
אני לא יודעת מה מפריע לי,
אני מדברת על להשליך פשוט את הכל,
פשוט להרגיש,
ובכל זאת אני עדיין חסומה.
אולי אני מסובבת,
אבל לא מאוהבת.
אני לא יודעת מה הולך כאן
אני לא מכירה את הסרט הזה, וזה עושה לי בלאגן.
אני לא מכירה את המצב הזה,
את ה"לא לבד" הזה, את החיוך בעיניים כל הזמן,
זה לא בוכה לי כבר מידי הרבה זמן
אולי אני פשוט מפחדת להיות מאושרת מידי,
כאילו זה לא אני.
למרות כל מה שאני מדברת,
בפנים אני נשארת אותה אחת.
צריכה אתגרים,
את הרוח שמסיטה את השיער מהפנים,
את הצחוק המשוחרר באוויר,
לא, לא את זה המלאכותי.
לעזוב את הכל, לשכוח מטלות,
לא להיות מודעת כ"כ.
הוא יושב לידי, ואני יודעת שהוא מת לנשק אותי, אבל פשוט לא בא לי על זה עכשיו.
אני לא יודעת, זה פשוט לא משו שאני מרגישה עכשיו.
וכל רגע אני מרגישה אחרת.
אני לא זוכרת איתו כלום, וזה משו שלא קרה לי אף פעם.
אני פשוט לא מצליחה להזכר איך זה היה בהתחלה,
על מה דיברנו, איך זה היה.
סימבה. דמות שלא קיימת. אולי יצרתי אותה בדמיון ואולי היא פשוט נעלמה עם הזמן,
אבל אני פשוט לא מצליחה להרגיש לאף אחד כמו שהרגשתי אליו.
כמה שזה מתסכל.
שמכל האנשים שהרגשתי אליהם, זה היה דוקא לבנאדם ששבר אותי לגמריי.
ואיפה הם? איפה הם אותם חלומות,
ילדה קטנה שפשוט טובעת, מתנתקת, מתמסרת, לא חושבת על כלום.
אני מתגעגעת להרבה
ובכל זאת שמחה שזה נעלם.
מעולם לא יכולת פשוט לתת לי להרגיש,
היית עסוק בלחנוק, בלפחד, בלהשאר גבר, ולא השארת לי מקום.
עכשיו אני כמעט כמוך.
ובסוף גם זה יעבור
אני ינצח את הכל
אופטימיות עיוורת, נאיביות שעוד תהרוג אותי בסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
