משהו מרתיע בלהרגיש, להתקרב יותר מידי.
לאבד את הכיוון,
את הרגישות,
את המודעות.
להרגיש שונה, ולהרגיש בדיוק אותו דבר. בדיוק כמו פעם
להרגיש כמו שלא הרגשתי מעולם, ובכל זאת זה נראה לי מוכר.
הפחד מזה שזה קרוב מידי, גורם לי להתנתק.
גורם לי לפחד. שוב.
להבהל מהפרפרים בבטן, מהרגשות שמציפים לי את הגוף,
אולי כי זה מזכיר לי משהו אחר
רע,
שנגמר רע עוד יותר משהוא התחיל....
.....
גורם לי להתנתק,
לבנות חומה ולברוח.
אני לא אוהבת אותי משוחררת,
מעדיפה את מה שמוכר לי,
מה שאני רגילה,
קצת יותר בטוחה בו
כי אין עוד לאן לרדת.
* *
אני לא אוהבת שינויים.
**
ואהבתי, אהבתי את המבט שהיה לו בעיניים, את המקום שהיה לי בידיים שלו, אהבתי את הגובה שלו, את הגבריות שבו, את השכל,
והכי אהבתי את המבט הרך הזה שנהיה לו בעיניים כמה פעמים אחרונות לפני שהוא שרף אותי.
אהתבי את הכתב שלו, את איך שהוא כתב, לא הכל הוא כתב כ"כ טוב, אבל זה הכניס אותי למוזות.
אהבתי את איך שהוא היה מתחרפן ממני, מאיך שהוא חירפן אותי, איך מילה קטנה, דקלום משיר שדיברתי עליו היה גורם לו... להתחרפן בגללי.
אהבתי אותו כשהוא גרם לי להרגיש שאני היחידה בעולם.
לא אהבתי את זה כשזה נהיה אחרת, שפתאום נהפכתי לסתם עוד אחת.
שניסיתי לגרום לו קנאות, משהווו, לראות שאיכפת לו, ולא הלך לי. רק בשיחה האחרונה, כשהוא זרק מילים מכוערות כ"כ, הבנתי שהוא פשוט הדחיק.
אהבתי את ההתחלה, את הכאב שהיה לו בעיניים, את הדרך שבה הוא שמר עליי,
אהבתי את ה"סניוריטה" שלו, אהבתי את הקול שלו כשהוא רגוע, כשהוא כולו איתי.
אהבתי את הצחוק שלו. את איך שהוא יהיה מסתכל עליי.
אהבתי את איך שהוא עשה לי את זה, כמו שאף אחד לא עשה מעולם, רק להריח אותו הדליק לי את כל החושים.
אהבתי את איך שהוא ידע את השפה של הגוף שלי, את איך שהוא דאג לי, אהבתי אותו כשהרגשתי שאיכפת לו.
ואז חטפתי סתירה.
ונשאר לי רק להאשים את עצמי, כי תכלס סוג של דרשתי את זה, ויכולתי להתנגד כשזה גלש הרבה מעבר לגבולות שלי,
אבל לא קלטתי.
לעזאזל, לא אחזתי. הייתי בהלם מידי.
וציפיתי שהוא ישמור עליי,
כמו הפעם ההיא , עוד בהתחלה, כשעוד היה מקום לרגש.
והוא ידע שאני לא רוצה את זה, אבל לא ממש היה איכפת לו באותו הרגע.
לא אהבתי את הטון שלו כשהוא צעק עליי,את הצליל הקר הזה שבו הוא אמר שאת זה הוא רוצה ממני.
את הקול שלו כשהוא צעק עליי על זה שאני נפגעת ממנו.
אהבתי את הישירות שלו, את האמת שלו.
ובכל זאת הוא שיקר אותי כ"כ חזק.
איכפת לך?? תגיד לי זה איכפת?
ואיפה, איפה אותו המבט,
זה שהבטיח שהוא תמיד יהיה כאן, לא משנה בתור מה,
זה שאמר שיעזור לי,
זה שאמר שהוא אוהב
????
לא אהבתי את הקור הזה שלו, את איך שהוא היה עם חברים שלו, את התמונה שהוא שרף לי....
אהבתי את איך שהוא הגיב כשהתקשרתי אליו מחורפנת לגמריי, וכולו מלא סבלנות אליי.
אבל לא אהבתי את איך שהוא הסתכל על זה. חשב ש*** זה מי שחירפן אותי, לא הבין שזה הוא. סימבה.
לא אהבתי את איך שהוא לא רצה להבין למה אני כועסת על עצמי על זה שאני מבטאה רגש.
בדיוק בגלל זה, בדיוק בגלל זה כעסתי. כי בפנים ידעתי שזה יכול לבוא.
אהבתי את הלב שלו,
לא אהבתי את איך שהוא דחף אותי ממנו באלימות.
לא אהבתי אותו כשהואא טרף אותי, כשהוא היה חם מידי, אפילו אחרי שאמרתי לו שאני לא רוצה שיהיה בינינו קשר כזה.
והוא אמר שזה חשוב לו. שאני חשובה לו. שהוא שולט בעצמו כי הוא לא רוצה שזה יהרס איתי.
וזה ריגש אותי.
כ"כ הרבה שקרים הוא מכר לי,
ובכל זאת, המבט הזה בעיניים שלו...
זה הכואב החם השונה...
זה מה ששרף לי את הלב.
אני לא פגעתי בו, אני נפלתי ופגעתי בעצמי כדי לא לפגוע בו
והוא.... לו לא היה איכפת אפילו...
הרגשת? הרגשת את הדמעות שלי? את הכאב שהמילים שלך גרמו לי?
והוא כעס על שהתאכזבתי.
כן. התאכזבתי. כי האמנתי שאם אני אבוא ואגיד לך "אני צריכה לדבר עם מישהו" לפחות תראה שאיכפת לך ממני כבן אדם.
לא אהבתי את הכעס שלו על זה.
וידעת? ידעת בכלל מה קרה שגרם לי להתקשר אלייך??
היה איכפת לך בכלל?
לא, רק היה איכפת לך מה זה גרם לי להרגיש, למה אני עוד מתקשרת אלייך, למה אני קשת הבנה כ"כ ולא משחררת ממך פשוט.
היה איכפת לך?? היה איכפת לך מעצמך. מזה שזה סודק לך את התדמית. מזה שאיכפת לך ממישהו אולי פתאום, מזה שמישהו יכול לגעת יכול לדעת יכול לראות את מה שאתה מנסה להחביא.
לא איכפת לי מההתגוננות העצמית שלך.
אני לא חושבת שיש דבר בעולם שמצדיק את הצורה המכוערת בה שרפת אותי,
ואני חושבת שאני הדוגמא הכי טובה לעצמיי.
מישהי שנפגעה, שחטפה, שספגה, שלמדה לקח,
ולעולם לא היתה פוגעת באף בנאדם כמו שאתההה פגעת בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
