בוקר.
אני פותחת את העיניים, השכל עוד ממשיך לישון, עוד בתוך חלום טרוף שדקה אחרי כבר אי אפשר לזכור.
והוא הופיע בו.
פתאום משהו נרתע בי.
מרגיש חשוף מיד, שקוף מידי, קל מידי, מרגישה ילדה.
ואני לא אוהבת את זה.
שמישהו יצבוט אותי, שאני אתעורר מהחלום הזה.
מרגיש תמים מידי, מהר מידי, פשוט.
כמו ילדה. חשבתי שגדלתי מספיק, שאני כבר לא מסתנוורת מהר כ"כ.
וזה עושה לי רע. להרגיש שאני לא שולטת. לאבד את הראש.
לא רוצה את זה.
ואולי הוא צודק,
אולי זה כי אני מפחדת.
אני פשוט מעדיפה להשאר עם מה שאני מכירה,
עם כאב צפוי, מוכר.
בדידות של השגרה.
אני לא רוצה להיות מאושרת,
אני רוצה להיות אני.
וזה לא הולך ביחד.
זה מרגיש לי חשוף כזה, איך שנתתי לו כך להציץ לי לתוך הנשמה.
ובלי שאני מכירה אותו בכלל,
ויותר מזה מפריע לי
שזה פשוט לא מפריע לי.
שזה מרגיש לי טבעי, פשוט כך, לשכוח להסתיר חלק ממה שאני.
זה מטריד אותי,
כי אני מפחדת שזה ייגמר מהר מידי,
מפחדת שזה יתגלה כאשליה
אני יודעת שאני חייה בסרט, וזו הסיבה היחידה שאני עוד חייה
ואני יודעת שאני חייה באשליות, אל תנפצו לי אותם.
מפחיד אותי איך שאני אומרת הכל ולא מצליחה לשתוק
מדברת בלי שליטה
אני לא רוצה שזה יקרה מהר כ"כ
רוצה שזה ימשיך כך לנצח.
מה שבא מהר הולך מהר.
ולא איכפת לי אם אולי זה מהפחד, זה לא משנה בכלל למה.
שורה תחתונה:
אני לא רוצה.
לא להשבר, לא להשתנות, לא להפתח לאף אחד.
טוב לי כך לבד.
אני פשוט יושבת ומשכנעת את עצמי בכל זה
ועוד יותר מפתיע, זה שאני מאמינה בזה.
מונו מונו
אני לבד וטוב לי,
מונו,
כל החיים שלי הם
מונו,
מאהבה אני נמלט
אין מאושר ממני.
לכן עוד פעם לא איכפת לי לשקר:
מונו מונו
אני לבד וטוב לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
