I'm just thinking out loud

והיא יושבת שם,

   מוכנסת בעצמה

ובוכה.

והוא יושב שם,

      מקיף אותה בזרועותיו

ולא מרגיש דבר.

היא יושבת שם בשקט

לא מגיבה לשום דבר

רק השיר הזה ברקע של nickelback מזיז בה משהו

הוא לעולם לא יבוא בשבילה.

והיא בוכה,

   מחביאה את הראש בחזה שלו,

שלא יראה את הדמעות

          והוא לא מרגיש דבר.

באיזשהו שלב הוא מתחיל להרגיש שמשהו לא ממש בסדר,

"מה קרה?"

היא מתקרבת אליו חזק יותר,

רק שלא יראה אותה עכשיו.

והוא ממשיך ללטף אותה...

 היא בוכה,

והוא עסוק מידי בלדבר על כמה שהוא חם

עוד רגע הוא גם בטח יתחיל לשפשף עליה,

לא מודע לכמה זה יפצע אותה

"למה זה רטוב?" הוא שואל כשהוא מלטף את הצוואר שלה,

עדיין לא מבין

לא מרגיש דבר

"תמר?" הוא מסובב את הפנים שלה,

וכבר לא נשאר לה מאחורי מה להתחבאות

    מרגישה חשופה כ"כ,

                      פגיעה.

ובכל זאת, כלום לא יכול לגעת בה.

זה אפילו לא כואב. גם לא פוחד. גם לא צועק,

 פשוט שותק לו.

והוא לא מבין, לא מבין מה קרה לה

       מה השתנה בה

מרגיש חסר אונים כ"כ

          והיא שותקת.

 היא לא עושה את זה בכוונה,

       זה פשוט לא מדבר לו.

יותר מידי מילים על השפתיים

ותמונות שעולות לה,

     דה ז'ה וו שלא היה,

                        עדיין.

היא מרגישה איך זה משתלט לה,

והוא,

הוא לא מרגיש דבר.

הוא צריך לקרוא מחשבות בשביל להבין מה עובר עליה.

הוא מנגב דמעה שלה,

ועוברת בה המחשבה

 שאיש לא ניגב לה דמעות בעבר.

ובכל זאת, עוברת בה תמונה של יד מלטפת לה את הפנים

מנגבת את הדמעות עוד לפני שיחליקו אל הלחי,

אבל ליד הזאת אין פנים.

רק בבית, כשהיא מנסה לשחזר, להזכר

עובר לה פתאום מין הבזק של דה ז'ה וו,

והיא רואה את חברה שלה,

          מלטפת אותה כמו שאמא בטח אמורה ללטף,

ומנגבת.

אפילו החברה הכי טובה שלה,

     שהייתה לה.

זו שהייתה שם תמיד, גם כשלא היה לה איך לעזור,

זו שגם כשכולם נעלמו,

היא היתה היחידה שלא נעלמה לשום מקום.

זו שגרמה להאמין שחברות זה דבר שיכול לקרות לפעמים,

היא.

לא מרגישה דבר.

היא שומעת אותי אומרת איך שהרצפה נשמטת לי

והיא לא טורחת אפילו להראות שזה מזיז לה משהו,

היא שומעת אותי מנסה לצעוק איך שהכל מתבלגן לי

והיא כ"כ מרוכזת בלדבר,

                         בלצחוק

                             בלהשתחרר,

שהיא לא מרגישה דבר.

*

הירח מאיר על פניה, על העיניים הגדולות היפות שלה,

            והיא לא מצליחה להתחבאות ממנו,

רק שלא יראו אותה ככה,

       כשהוא מסתכל עליה ככה כשהיא עם דמעות העיניים

היא מרגישה פשוט.....

                   פגיעה.

                        חשופה. 

                              ע ר ו מ ה.

אבל שום דבר לא יכול לגעת בה

רק המוזיקה, שהוא מכבה בנסיון לגרום לה לדבר,

היא מדליקה אותה בחזרה

ושום דבר לא נוגע בה,

גם לא המבט הזה בעיניים שלו

וההתחננות שלו שתגיד משהו

זה לא הוא שמכאיב לה, אלא תמונות אחרות, שבכלל לא ראתה מעולם,

מילים של בנאדם שלעולם לא יוכל להיות אמיתי,

                       דיבורים על חיבוקים, על אהבה.

לילה על מגלשה.

וזה מכאיב לה,

מפתיע.

והיא מסתכלת עליו, קצת מפחדת שהוא יכנע, ילבש את החולצה שלו,

וילך.

כי שום דבר לא יכול לגעת בה עכשיו, אבל אם הוא ילך, זה יגע.

היא אומרת לו שהוא יכול לשלוח אותה לעזאזל אם הוא רוצה. לכל הרוחות .

הוא מביט בה במין מבט מוזר כזה ומלמל שהוא לא הולך לשלוח אותה לשם, זה מקום טוב מידי.

מדבר על שהוא רוצה להכאיב לה

   שהוא יקח אותה למקום הכי כואב,

                      ויעמיד אותה באמצע.

הדיבורים האלה מתחילים להזיז בה משהו

זה פוצע אותה, לחשוב שהוא באמת רוצה להכאיב לה

היא לא ממש חושבת שיש לו איך, אבל הרצון שלו כבר עושה את זה.

היא שואלת לאן הוא יקח אותה

              -על איזה אמצע הוא מדבר?!

הוא אומר שהוא יקח את מי שהיא היתה פעם, ואת מה שהיא חושבת שהיא נהפכה אליו היום, 

ויעמיד אותה באמצע.

הדיבורים האלה גורמים לדבר הזה בצד שמאל של החזה לכאוב,

היא דוחקת את הכאב הצידה,

    אין לה מקום אליו,

     אין לה מקום לשום דבר.

היא ממלמלת שהוא יוכל לעשות בה מה שירצה

אין בה כוח אפילו להתנגד,

והוא אומר "חכי, תמיד יש אבל"

אבל המילים שלא כבר השפיעו

    האבל שלו רחוק מידי

                    מאוחר מידי

הוא אומר שהוא לא רוצה לפגוע בה, שאיכפת לו ממנה כנראה,

ואם הוא עדיין כאן כנראה שאיכפת לו ממנה אפילו יותר ממה שהוא חשב.

ה"איכפת" הראשון נוגע בלב ,

ה"איכפת השני מוחק את זה.

ושום דבר לא יכול לגעת בה

רק המוזיקה,

היא משוטטת ברחוב,

נזרקת מחנות לחנות,

פוסעת בעקבות הצלילים של המוזיקה,

נעצרת במסעדה, מתמכרת לציורים באוויר שהשיר הזה משרטט,

אנשים מסתכלים עליה מוזר,

כשהיא נעצרת באמצע המדרחוב, מהופנטת,

מביטה בגבר שמנגן על נבל, ושר בקול יפה כ"כ

אנשים מתנגשים בה, ממלמלים מילים גסות,

והיא מהופנטת,מצטרפת אליו,

היא עומדת עם עיניים עצומות ולא רואה מה הולך מסביב,

היא מדמיינת אותה במרכז המעגל,

ואנשים מקשיבים לה, לאיך שהקול שלה משתלב בתוך המיתרים של הנבל, עובר בינהם,

היא פותחת את העיניים,

היא שרה בשקט מידי

אף אחד בכלל לא שומע

לא מרגיש שום דבר

לא מרגיש אותה.

היא פוסעת בגשם לבד,

הטיפות נמהלות בדמעות שעל לחייה,

התלתלים נופלים על פניה,

התיק על הגב נהיה כבד מידי.

היא באה, דופקת אצלו בדלת

איש לא פותח

לא רואה אותה

דמעות שחורות, בפסים על הפנים

הוא לעולם לא יבוא בשבילה.