לדבר.
בלי לחשוב, בלי להתאמץ. סתם. לבטאות.
ולכתוב ולכתוב ולכתוב
בלי לחשוב אם מישהו יקרא,
הבלוג הזה ממילא נועד לעצמי.
זה סתם מסקרן לפעמים לדעת מה אנשים חושבים.
להרגיש שובבה, חופשייה, מסקרנת, מושכת
להרגיש אפלה, מסתורית, מורכבת
להרגיש אני
בא לי לעשות הכל, לצאת להשתולל ולהעיז להיות מה שאני רוצה
בלי לפחד מה יגידו
בלי לסבול מהמבטים של האנשים כשהם רואים שאני שונה מהם
ממה שהם קבעו לי להיות
בא לי להרגיש להתרגש לאהוב, בלי לצחוק לרקוד לשיר, לצרוחחח
ובכל זאת, אני אשאר כאן ולא אעשה כלום
כי זה חנוק בפנים, עם יותר מידי פחד.
בעיקר מהרגש
להתקרב למישהו, לסמוך, לתת אמון
אותו סיפור של כולם, פגיעה ואכזבה שוב ושוב עד שמאבדים את האמון.
בדיוק כמו כולם
אני בטח אשב להרקב פה עד שאני אמות.
לא, החיים שלי לא משעממים בכלל, הם מלאים בהפתעות באתגרים בחיוכים
אבל לפעמים, בשקט בשקט עמוק בתוך הלילה, זה עדיין מרגיש לבד.
לפעמים זה מתסכל להיות אני.
אותה אחת שמסובכת תמיד מתבלבלת
אותה אחת שהיא כ"כ הרבה, עד שהיא הולכת לאיבוד
והיא שמחה ועצובה מאושרת וכואבת וכועסת על כ"כ הרבה, וסולחת כ"כ מהר, זו החנוקה שפתאום בוכה על שום דבר, זו שתקועה בעבר ומשוחררת ממנו, האמתית השקרנית השחקנית היציבה המעורערת, שיודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה, וכ"כ אין לה מושג מה היא רוצה
זאתי שנותנת מהלב וזאתי שנמאס לה
שנאבקת להיות שונה מכולם, כשבעצם, היא בדיוק אותו דבר
זו הסגורה החנוקה שנפתחת לאנשים כ"כ מהר
זו שלא סומכת על אף אחד, ובכל זאת סומכת אבל מחכה לכאב של הסתירה, ובכל זאת מופתעת כשמקבלת אותה
זו הטובה, הרעה
זו, אני
זה מתיש
להאבק על מה שאני אוהבת בי, ובכל זאת לא להיות יכולה להיות אני.
למה? כי משפחה זה דבר חשוב. והמשפחה לא תקבל אותי בכל מצב. למרות מה שכולם אומרים "משפחה תמיד תהיה שם"
לא, זה לא נכון.
אף פעם אין תמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
