No Sense Needed

״בוקר טוב״ פניתי למנקה הרחוב בקול
קצת חושש, שמא יחשוב כי אני מקדימה מניע כלשהו.
וכמו שחשבתי, אף לא המיה. השאיר את העלים היבשים שנפלו מאיזה עץ רחוק והתגלגלו
בזכות כוחה של הרוח, כפסיעה מהרגל שלי, והמשיך למקום אחר. 
הבנתי
את מקומי והלכתי לחכות לאוטובוס אל צד השותקות. שתי בנות, עלמות חן לבושות גרביון
חביב וחצאית רחבה, לוחשות אל הספר הקטן הנותן להן תקווה ליום חדש. הקולות המתנגנים
בראשן מחזיקים אותן עמוק בתוך החוויה, גם כאשר אני, חסרת ספר או חצאית, מצטרפת
לשורה. לא יודעת את המקצב, בקושי זזה קדימה ואחורה, התפללתי שהאוטובוס יגיע ושאולי
היום אתקל באדם שיזרוק איזה משפט שיגרום לי לתקווה, ליום חדש. 

חיפשתי
את מקומי באוטובוס. כמובן שעל יד החלון כל הכסאות כבר תפוסים, התלבטות נותרה בין
אדם השר את המוזיקה שמתנגנת לו באוזניות אל בין אחר הנראה טיפה מנומנם, רָפֶה כוח,
העניק לי את הכוח להרדם בישיבה מוחלטת, אפילו עם פה סגור. 
יקיצה
טבעית חריגה, יש היטענו כי נגרמה מהסתכלות של הסובבים בעוד נשמתי ישנה, הותירה
אותי ישובה, נושאת משקל כבד על כתפי הימנית. חשבתי לעצמי מה לעזאזל מיוחד באותו
ברנש אלמוני אשר השינה בגדה בו לאחרונה? איך אינני מסתלקת מעל פניו ועוברת לכסא
ריק ממגע זר המותיר כתפיים כואבות? 
בהגיעינו
לתחנה האחרונה הזזתי את רגליך, חוששת, האם מותר לי..?  רציתי להשאיר אותך שם, וכבר דמיינתי איך אנחנו הולכים להסכים על
הכל במבט, לגנוב את האוטובוס ולצאת להרפתקה בשטחים הריקים של יו"ש, אבל לפני
שהדמיון שלי שוב שכח להבין את המציאות, מבטים מזקני האוטובוס ננעצו בי, וקיים
סיכוי שאפילו פיות השמיעו קולות, נפש מיוזעת שחזרה ממרתון ריצה בנבכי נפשה הושיטה
יד וגרמה לך להתנער מעלי במהירות מהולה בהתכחשות.
ניסיתי
למשוך קצת זמן אך המבוכה שבי פרצה ובעודי מנסה שלא להביט אחורה כדואגת לך, הסתלקתי
מן האוטובוס וחיפשתי את הדרך הבאה אליה אפסע.
לכדתי אותך במבטי מדליק סיגריה ואני קיוויתי כתמימה כי תעטוף אותי עכשיו בהזמנה
לבית קפה כשם שבזכותי ישנת בנוחות והתרפקת על מעילי. 

הזמן
מאיץ ואני עומדת מחכה ברחוב יפו לרכבת הקלה שתקח אותי לתחנה הבאה, ובכלל שחכתי
שפניי הגלידו כקרח, ועסקתי במנגינת הגיטרה אשר אותה הפיק הבחור מהספסל שלידי. 
וכמו
אותם אנשים שרואים את חייהם עוברים לפניהם רגע לפני מותם המצויר, צפיתי במסד
הנתונים הענק של שאלות אשר הציפו אותי מרגע היולדי, עמדו לפני ככתמים שחורים על
גבי קנבס כתום זוהר, גם כאשר שאלתי את המורה יעל בכיתה ב' על גן העדן בשיעור תורה,
כי חשקתי לדעת לאן נאמר כי אלו המתנהגים כראוי מגיעים לאחר העולם הזה, שאותו מרבים
להציג כעולם יפה, וכחיים מרשימים, ורק לאחר מבט בחדוות הציפור הנהנית מדקות ספורות
על ענף העץ הגבוה בזמן שקיעה, כיוון שעוד עירום העץ ועוד לא הצמיח פירות כדי שיבין
כי איננו לובש מאומה, רגע זה יפה כל כך בליבנו ואז אנחנו מבינים כי החיים הללו,
בשלמותם, הם לא פחות מסבל הרמוני, ולא יותר מפנטזיה טראגית החוזרת על עצמה במעגלים.

מעגלי שקיעה וזריחה, מעגלי ריקוד שאת התנועות לו למדנו יומם ולילה.

הצפת
השאלות, בדיוק כמו החיים, גרמה לי להרגיש כבדה כקלה, בעודני מתיישבת ברכבת
הקלה-ארוכה. פרדיגמה מסובכת, לא מתקדמת למישר הפתרון, אני רק אניח פה את הראש על
החלון...

כאוספת
אותי מפינת הרחוב, חתולה מבועתת המדממת מרגלה האחורית מתקדמת ביחד איתי למקום הומה
חרדים, והנה אני מחפשת אשה או איזה נער דתי אשר ליבם לא יגעש אם יביטו בי, ויוכלו
להנחות אותי בהתפתלות הרחובות בדרכי אל המקום הבא אשר יביא לי עוד קצת השראה,
לחיים, ליעד הבא.

בלי
להקיש בדלת בקומה השנייה של בניין מלא בילדים קטנים ישנים, פתחתי את דלת ביתה של
חברה ישנה, ואולי זה סתם נדמה כי בשכונה התוססת בירושלים עולם הפלאפונים עצר מלכת.

 היא חיבקה אותי.

נלהבת
מההפתעה, התיישבתי על כסא באמצע המטבח, בעודה מכינה עוגות לשבת. כמו שצריך, דיברנו
על הא ועל דא, מבלי להזכיר את כאבי החזה אשר חוויתי בתקופה האחרונה, את הלחץ בלהיות
חיה בתוך עולם גדול ומשונה המכין עוגות רק בשבתות וימים טובים, ואוכל אותן בכפית
על צלחת זכוכית.

לפני
שאחזור עוד אדע שהשקט יחסר לי.

בקבוק
יין אדום יבש וצלילי ג'אז המלטפים את גופי הערום כחלוק אפור מעניקים לי בלב את
הגוונים הצבעוניים אשר חדלו מלהופיע כלפי חוץ, ומאחר והם צבעים גועשים המתפרסים על
כפלטת צבעים שלמה, כוס היין תעזור לי לגבור על מצבי וגם קצת הזיכרון מאותם ימים
בהם היית היחיד שאומר לי שאתה שמח שאני בעולם הזה, ושאני יקרה לך כל כך, אבל אתה
תמיד היית לי לאח ולמרות החלומות בהן הג'אז מלטף את גופינו עד להתאחדות ומשאיר
אותנו לצבוע אותו בלבן, צבע התפייסות, לא אפול אל הדמיון והאשליה הלא רציונליים,
ואולי עדיף שתנוח על משכבי זכרוני, ותחזור כשהצבעים שבי יקבלו גוון דומה.

הפצרתי בה שתעזוב את
התנור ותגיד לי לכל הרוחות מה היא בכלל עושה כאן. מה המשמעות שלה בעולם הזה ולמה
כדאי בכלל לחיות, ולרגע הרגשתי את אלבר קאמי זורם בעורקיי והיה לי נחמד לחוש לרגע
כפילוסופית נשית החוקרת את השטח וכותבת עליו בספרים בכתב קטן ובספר לא עבה קרס
בכלל. 
בין
האותיות המשתוללות בראשי ומנסות ללא הצלחה להרכיב משפט בעל הגיון שייתן קצת מנוחה
לנפש הגונה זה....
ניסיתי
להפשיט את הנימוק הכה דתי שלה, אבל חוששני שהיא לא הבינה זאת כשהִטֵּיתִי את ראשי אליה, וכנביחת
כלב פגוע, אמרתי לה שיש טעם בדבריה. 
״השם ברא אותי, אני יכולה להגיד לך
שזה נכון, בוודאות, והרצונות שלו הם השליחות שלי, זה מה שאני צריכה לעשות. אנחנו
לא כאן לשם ההנאה, ההנאה היא חלק מהעבודה הקשה שלנו....״ וככה היא המשיכה כאשר אני
הייתי כבר בסרט השביעי וניסיתי להרגיע את התדהמה, אנחנו כאן כדי לסבול בעונג? אני
לא ממש מבינה.

יצאתי
ממנה עם שלל עוגיות מתוקות כדי שיתנו לי כוח לעשות כרצון מסלול הנסיעה המייגע, שהתיישבתי
ליד אברך שאת גילו לא הצלחתי לנחש, בגלל שיער הפנים, ושחכתי מקיומן של העוגיות
שעתידן יהיה פירורים מסוכרים, ועל דפנות השקית יישאר מרקם טיבן. 
ניסיתי
לשבת עם גב זקוף, ולקבל קצת אופטימיות לכל הרוחות.

נכנסנו
למנהרה ומִקְצָב השיר המתנגן התגבר, נשמתי ארוכות
וידעתי שאחרי המנהרה הזו אני לא הולכת להשאר אני.
האברך המתוק שניסה לדבר איתי כל אותו רגע גורלי לא הצליח לקבל שום מענה, ומסתבר שחשב
שאני תכשיטנית, בגלל שיש לי טבעת, ושאל אם אני שומעת נירוונה, אבל הרגע הזה היה
ארוך ובלתי רגיל כל כך, שנאלץ היה לחכות על הקו כאשר המוזיקה הרועשת שדלפה מאוזניותיי
היו צליל ההמתנה שלו. 
ואם
חושפים את האמת, אני לא מבינה למה העולם שם אותי על הולד ולמה שירי ההמתנה מונוטוניים
כל כך.
למה
יצירת המופת כוללת מילים ישירות, ולמה שיני הבינה כואבות. 
הגשר
נגמר, יצאנו מהתהום. באוטובוס התגלגל בקבוקה של שכנתי אל כיוון הנהג, ולבסוף הוא
חגג בעולם החיצוני את נוזליו הגזיים, התפשט לכל עבר והותיר זיכרון מתוק על רצפת
האוטובוס.

במורדות העיר ירושלים,
שם נלחמו לשם הגנת המולדת, ובמרחק צפייה, זוגות אוהבים עשו אתמול אהבה. 
מה
אשאיר לעולם ומה אקח ממנו לאדמה? 
חשבת
לקחת ללא תמורה? 
שבתי
למטה, אל ירכתי מחשבותיי, והבנתי שלא הבנתי אותם עד הסוף, או שבכלל, לא חשבתי
מההתחלה הנכונה לי, ואולי אצטרך לעשות שוב את מעגל הבושה, ולהתחיל הכל מהתחלה. 

שום
אהבה עם רגל שבורה לא תקדם אותי אל המטרה הלא ידועה, ולא תעזור לי להשאיר את שתי
טביעות רגלי על האדמה הזו, לפני שנחפרת הנני אל מתחתיה, הנה עכשיו, הנה אני מחליטה. 

ואיך
עכשיו אנצח את העולם? או לפחות אצחק עליו כשהכוכבים יהיו לצידי הפעם? 
חזרתי
הביתה ואמא בדיוק צעקה, על אחותי, שגמלה לה טובות ונקתה את המטבח משטויות וקשקושים
מיותרים, רק שאמי, הסבירה את טענתה בפשטות, קצרת מילים: ״אצלי אין שטויות! לכל דבר
יש מטרה, אין שום סתם, קיימת כוונה!״.

שותלת
בליבי ערוגת פרחים, עוד לא הוחלט על הצבעים. הלכתי לישון, בשקט בשקט, מצחקקת....
מנקה
את רחובות ראשי ורחשי לבי, הוריתי לעצמי ״לילה טוב״ וכך היה.