יש דברים שאני מדחיקה ככל האפשר.

אבל מדי פעם הם צצים על פני השטח, וזה הורס אותי.

דברים שאני לא בטוחה מי אשם בהם, אני או הצד השני?

כי זה היה בהסכמה, ומאידך, הייתי ילדה קטנה, אפילו לא ידעתי מה זה אומר.

אני לא יודעת איך אפשר לקרוא לזה, אבל זה אוכל אותי מבפנים.

כמובן שסלחתי לו כבר, אני מעדיפה אפילו לומר שכחתי, אבל מדי פעם אני נזכרת שמה שנעשה לי היה לא בסדר, לא נכון. ואיכשהו, כשזה קורה, אני שונאת את עצמי. איך הסכמתי? איך חשבתי שזה נורמלי? אני ממש לא יודעת.

הלוואי וזה לא היה קורה. הלוואי והיה לי עבר נקי משטויות כאלו ואחרות. הלוואי ולא הייתי נכנסת למצב הזה מלכתחילה, כי זה פשוט מעוות.

אני שונאת את עצמי על זה, אני שונאת גם אותו, ואני מקווה שזה ישאר קבור עמוק מתחת לאדמה, איפה שגם השלד לא מסתתר, כי אני לא רוצה שאף אחד ידע.