לפעמים בעיות קטנות פשוט מציפות אותי, גם אם זה משהו בעל פתרון אני מרגישה קושי לנשום כאילו שסוף העולם הגיע. אני לא מסוגלת להתמודד עם הדברים הכי קטנים.

אני מנסה להיות בסדר, להעסיק את עצמי ולהמשיך, אני לא רוצה כל הזמן להיות מוצפת, אני צריכה הפסקה. אבל גם שאני מעסיקה את עצמי אני לא בסדר. אני מרגישה שאני נחנקת, לא נושמת. ועולה לי הסף שבו אני רוצה שהכול יפסיק. המחשבות על פציעה עצמית חוזרות, ואני מרגישה דז'ה וו של התיכון. לא נפטרתי מהבחור הזה, מהבית ספר, מהאנשים בבית ספר, מהחוויות, הזיכרונות.

כל הזמן יש לי חלומות על בית ספר. שוב ושוב. כמו תקליט שבור. על אנשים שאני לא איתם בקשר, לימודים, מורים. אנשים השתנו מאז, מורים עזבו, אבל אני עדיין תקועה. תקועה בזמן.

אני רק רוצה שזה יגמר. שכל המחשבות, הבכי ללא שליטה, התחושות הרעות יגמרו. אני לא מצליחה לבטא במילים את מה שאני מרגישה, ואולי אני גם לא יודעת מה אני מרגישה. אני מרגישה סוג של חומה ענקית שלא נותנת לי להתבטא ולהגיד הכול. ובעיקר אני מסוגלת להגיד דברים שקרו כמו סיפור, אבל אני לא מצליחה להסביר איך אני מרגישה בפנים. אני כמעט מנותקת מבחינה רגשית. לא רוצה להרגיש, לא רוצה לחוות. להרגיש את הכול זה מציף, זה ממלא ושובר.

אז יותר מזה שאני לא יודעת מה אני מרגישה לפעמים, אני גם לא מצליחה לבטא את התחושות שלי, הרגשות שלי. רק תסכול, ועייפות, ובכי. זה מה שנשאר ממני, זה מה שאני מצליחה לבטא.

גם מבחינה זוגית, אני תקועה. אנשים ממשיכים בחייהם, מקימים משפחה, ילדים, חתונה. ואני מרגישה תקועה שנים בנפש של נערה בת 16. מתי אכיר בחור? מתי ארגיש אהבה אמתית? מתי לא אגעל ממגע באופן כללי? מתי אתן למישהו להכיר אותי בפנים? מתי מישהו יאהב אותי כמו שאני? ויותר חשוב, מתי אני אפסיק להרגיש את כל הכאב, התחושות והפחדים האלו?

מתי יהיה לי שקט נפשי? בגיל 40? 60?

עוד שנה עוברת. 

אבל לא הרבה השתנה.

עד מתי?