- לפעמים אני פשוט סתומה. סתומה זה לא מילה!

- היי, היי... מה קרה? אז טעית. כולנו טועים.

- לא! אבל זה בלתי נתפס! איך יכולתי להשאיר אותו שעה בשמש ?? כשהגעתי הוא היה ממש מסכן. ישב על המדרכה כמו חתול עזוב, עם התיק זרוק לידו.

- אז שקעת בעבודה וברח לך הזמן. קורה. בעיקר למישהי פרפקציוניסטית כמוך שמצאה שגיאה.

- לא, לא קורה! יש לי סדר עדיפויות ברור. והעבודה לא במקום הראשון, אלא הילד!

- את יודעת מה מאפיין הרבה פעמים אנשים ביקורתיים? שהם ביקורתיים עוד יותר כלפי עצמם. לא סתם ביקורתיים כלפי עצמם – רוצחים בדם קר...

היא מחייכת במבוכה. מבינה שקצת הגזימה.

- היה לו שכל לשבת בצל ולקרוא ספר. ילד חכם. לא כמו אמא שלו. ואפילו הוציא את השלוקר ושתה. כשהתנצלתי נורא הוא אמר לי: לא נורא, כמה דקות...

- באמת חכם. אבל נראה לי גנטי... אבל למה בעצם את לא סולחת לעצמך? אני רוצה שתנסי להסביר לי למה זה בעצם לא היה נורא.

- אבל זה כן. אין לי תירוץ ואני לא מוכנה לוותר לעצמי.

- את יודעת, כשההורים שלנו כעסו עלינו כשהיינו קטנים וטעינו – היתה מטרה להשתפר וללמוד. מה המטרה שלך כשאת כועסת על עצמך כיום?

- שום מטרה! פשוט מעצבן!

- בדיוק! אז איזו תועלת תצמח מכך? כלום. ההיפך! ייווצר לחץ ותיסכול שרק יפריעו לך לתפקד בהמשך. זה מנגנון שאין בו צורך יותר. למחוק...
אנחנו מחייכים. העיניים שלה מחכות להמשך הנאום ואני עוצר. נותן לה לעכל ולהרהר.

- טוב, אתה לא באמת מצפה שאני אשתנה בדקה.

- לא בדקה. לא. גם לא בשנה אולי. רק תעצרי לפני שאת מוציאה את השוט מהארון להלקות את עצמך ותחשבי שניה. "אז טעיתי. אז מה! סוף העולם??"
ואני רוצה להציע לך טכניקה: נגיד שזו היתה חברה טובה שלך ששכחה לאסוף את הילד שלה. לא את. מה היית אומרת לה? איך היית מנחמת ומרגיעה אותה?

- אממ... הייתי אומרת שזה באמת לא נעים אבל תכלס הוא הסתדר. אפילו היה שקוע בספר, חחח... ולא שם לב לזמן. וקורה שלא שמים לב לשעון. בעיקר אם מלחיצים אותך בעבודה. את אמא טובה – את יודעת את זה! וזה מה שחשוב באמת.

- מקסים! את באמת חברה טובה.

- חחח... אבל לעצמי איך אני אגיד?

- הרגע אמרת! היית החברה הכי טובה של עצמך לשם שינוי...