"אני טיפוס כזה. אין מה לעשות!" – הוא אומר בבטחון. נועץ מבט לוודא שקלטתי.
הג'ל בשיער, העגיל באף ושרשרת הזהב נראים נוצצים מתמיד.
"זה מה שהיא לא תפסה. ככה אני. מתאים לך – יופי, לא מתאים – גם בסדר"

- "אז אתה אומר שאין אצלך בסיס לדיון או התפשרות בזוגיות או בכלל. It's your way or the highway.
ועכשיו... טוב שהיא הלכה? לא חסרה לך?"

- "אני אשקר אם אני אגיד שכיף לחזור לבית ריק. אבל זו בעיה שלה. היא ידעה בדיוק מי אני ואיך אני חי"

- "תן לי דוגמא למשהו שלא היית מוכן להתפשר עליו בימים האחרונים לפני שעזבה"

- "למשל מוסיקה. אני שומע רק מוסיקה ברמה: קלאסית, ג'אז ומעט אופרות. פתאום אני שומע מהסלון איזה מוסיקה ערבית. זה קובי פרץ – היא אומרת לי. תנסה משהו חדש, מה יקרה?
אתה קולט – במערכת שלי! היא יודעת כמה מוסיקה חשובה לי ושזה כואב לי פיזית הרעש הזה ובהתנשאות היא אומרת – 'תנסה'. כאילו אני בן 3"

- "למה אתה מניח שזו היתה התנשאות. אולי באמת רצתה שתנסה?"

- "היא יודעת שמוסיקה בשבילי זה כמו דת בשביל דוס. אין על מה לדבר בכלל!
אם היא לא יכולה לכבד את הדת שלי אז אין מה לעשות.
תראה, מהטפשים בעבודה אני יכול לצפות שישמעו איזה זמרת פופ פרחה, אבל ממישהי אינטלגנטית כמוה ציפיתי ליותר. באמת!"

- "באימון הקודם קראת לעובדה שאנשים מזלזלים בכך שאתה נותן הרצאות בכלכלה למרות שאין לך תואר -  'סנוביזם אינטלקטואלי'. זה לא אותו דבר?"

- "נהפוך הוא! אני בתור אוטודידקט הגעתי לידע והתובנות שלי בכלכלה, במוסיקה ובתחומים רבים אחרים. מרגע שהבנתי מה טוב ונכון – קשה לי ללכת אחורה"

- "אתה קצת מצייר הכל בצבעים של שחור ולבן. לא? מה עם אפור בהיר ואפור כהה וירוק ותכלת... כלומר, זכותך לטעמך באומנות, בערכי מוסר שגיבשת וכדומה. אבל אין פה שאלה של נכון ולא נכון. לא?"

- "ברור. זכותה לאהוב את הרעש הזה. כמו שחשוב לה להדליק נרות בשישי, לשים שפתון, לצאת עם החברות הסתומות שלה ולתת חשבונית גם כשלא מבקשים ממנה. אבל אני לא מוכן לסבול את ההתנהגויות האלו לידי"

- "ואתה מוכן לאבד אותה מאשר למצוא שביל ביניים?"

הוא מתופף בעצבנות בשתי ידיו על משענות הכיסא. שבוע נטול הנוכחות המפרגנת שלה יצר סדקים בפאסון שלו.

"אני לא מתכוון להשתנות. זה אני וזה מה יש. טוב לי ככה!" – ספק אומר ספק צועק.

- "למה חשוב לך להגדיר את עצמך באופן נחרץ כל כך? אתה מנסה לשכנע אותי או אולי אותך...?"

הוא נע באי נוחות בכסא ואני קולט שאני משקף קצת באגרסיביות, ולכן מנסה לסלול דרך חדשה – "נעזוב רגע מה לא הלך ביניכם. מה היה כיף בה?"

"היא חכמה מאוד. מאוד אימהית, כיף כשמישהי כזו דואגת לך: כשאתה מקורר, עיף או רעב. תומכת בכל החלטה שלי. גם במטומטמות ביותר..." – הוא נבוך, מגרד בפדחת.

- "אבל אתה לא מעריך אותה ממש כשווה לך. נכון? היא מעל הממוצע אבל לא ברמה שלך, תכלס?"

- "לא. לא. אינטלקטואלית היא חריפה. קשה לנחש כי רוב הזמן היא שקטה. יש לה יציאות... אני בשוק לפעמים מאיפה היא מביאה רעיונות מבריקים כאלו"

- "אז עכשיו התבלבלתי לגמרי. אם היא כזו מבריקה, ויש לה זויות ראיה שמפתיעות אותך כל הזמן, איך אתה מסביר את כל ההתנהגויות שלה שהגדרת כטיפשוּּת?"

- "אולי הן טובות לה. לא לי. אני לא מבין את ההגיון..."

- "והכל צריך להיות לוגי? גם השרשרת עם הלב החצוי שאתה עדיין עונד – היא לוגית?..."

הוא ממולל את העדיליון. מסתיר אותו באצבעותיו.

-  "אני משתדל להיות לוגי... לא תמיד מצליח... השכלתנות זה מאבא. דיברנו על זה. הכל צריך להיות מחושב והגיוני. אבל אני גם קצת אמוציונלי. לא מתבייש בזה"

- "נראה שאתה קצת מתבייש... וגם קשה לך להכיל את הדברים שעושים לה טוב, במיוחד אם הם לא רציונליים בעיניך"

- "כן... כנראה...אבל בעצם אם המוסיקה הזו גורמת לה לקפצץ ולרקוד, והאיפור מעניק לה בטחון – באיזו זכות אני בעצם מונע ממנה להיות מאושרת...
אוף. אבל להיות איתה זה אומר להתפשר ולאהוב את הדברים הנוראיים האלו!"

- "אתה לא חייב לאהוב אותם. אותה, אתה אוהב?"

- "כן. מאוד"

- "תתחיל משם..."

*התכנים שואבים השראה מאימונים אישיים