המילים שנכתבות מעצמן

היה טוב? היה טוב, היה טוב-טוב

עד כמה היה טוב? היה דבש, היה דבש-דבש

עד כדי כך טוב? היה תותים, היה תותים-תותים

היה טוב התותים? אכלנו, שתינו, טוב-טוב לנו על הלב

אבל כשהוא זיין את האופנוע שלו, היינו מופתעים,

לא האמנו שהוא באמת, אבל באמת, נמשך לאופנוע שלו

כן, הוא היה מטפל בו כל הזמן, בודק חיבורים, שמן - צמיגים

אבל לזיין אופנוע? אפילו את שאפה השאפה הוא לא זיין, למרות שהיא מאוד רצתה,

אבל את האופנוע שלו כן

היינו המומים

כמובן שאחר-כך הוא הפך לבדיחה

איך נפלו גיבורים, הוא היה מלך השכונה,

ועכשיו כולם צוחקים עליו, וכולן צוחקות עליו,

ושאפה השאפה קוראת אחריו "אם הייתי אופנוע, היית מזיין אותי?"

עצוב מה שקרה לו, עצוב מה שקורה לבן-אדם

עצוב? עצוב. עצוב-עצוב.

הפייסבוק הציע לי לשתף זיכרון שאני לא רוצה לשתף

בכלל רציתי לכתוב על משהו אחר, אני וחברים מהכיתה, בני שמונה

אחרי הלימודים מסתובבים ליד החנויות, קונים ארטיקים ומסטיקים

חם, מזיע, ואנחנו רדופים ועצבניים

הנעורים הם מפקד משוגע, אבל הילדות היא מלכת סאדו

מכונית עוצרת כשאנחנו הולכים במורד הכביש,

שני גברים

"ילד, מה אתה עושה כאן? למי אתה שייך?

למה אתה לא בבית-ספר? אולי תסתפר כבר?"

לא הבנו מה הוא רוצה, הוא עמד מחוץ למכונית ודיבר שטויות מקניטות,

הנהג נשאר במכונית

"אתה, תכנס למכונית!"

לא רוצה

"לא רוצה, אה? אז בוא אתה."

וחבר שלנו לכיתה הלך בשקט ונכנס למכונית.

למחרת הוא לא היה בבית-הספר,

גם לא יום לאחר מכן

כשהוא הגיע הוא היה מרוחק, מנותק, ולא הבין מה מדברים אליו,

רק הביט סביבו במן מבט חלול כזה, כאילו הוא חזר ממסע ארוך

אחר-כך הוא לא בא יותר

אחר-כך הוא לא היה יותר.

עברתי חמישים קילומטר בלי לראות כלום,

הפנים שלי היו מכוסות בבד שחור

הורידו אותי ליד החנייה, ואמרו לי עכשיו תלך ברגל לבד

הם נסעו משם, ואני לא ידעתי אם הם צוחקים

לעזאזל, הורדתי את הבד השחור וראיתי שאני באמצע שומקום,

על כביש שהולך לשומקום, באמצע שומקום,

רק אני ואיזו חנייה כי אולי היה פה משהו פעם

עשיתי סוויץ, ונכנסתי למסעדת הדרכים שפעם הייתה פה

הזמנתי מיץ תפוזים וקפה, ואמרתי שאני לא יכול לשלם

המוכר השמן והמשופם אמר שלא נורא, כי גם ככה אני לא מ-פה

ביקשתי בשקט סטייק וצ'יפס, לא האמנתי שהוא באמת יביא לי,

אבל הוא הביא

אפילו העמיד קטשופ ליד הצלחת, ובצלים חתוכים

אכלתי בשקט, וראיתי אנשים נכנסים ויוצאים

לא ידעתי איזו תקופה זו, אבל זה נראה לי כמו שנות השמונים

עכשיו אני בן שבע, או עשר, בתוך בית-ספר שאני לא מבין

והבית חם יתר על המידה, ואחרי הלימודים אני משחק עם חברים בעפר

מישהו לקח אותי טרמפ לעיר כשהמוזיקה הייתה כל-כך שונה

המכונית הייתה גדולה וחורקת, והנסיעה חמה ולא נעימה

הוא דיבר הרבה, אבל לא הצלחתי לקלוט מילה

הוא לא היה מרוצה שאני מנותק, והרים כל הזמן את המשקפיים במעלה אפו,

כחוש, חזק ועצבני

הנוף איבד את עצמו בדרך, הכול הפך איטי והלא-ממשי הפך לממשי,

המשכתי ברגל, המכונית המשיכה לנסוע, אבל בלעדיי, בזמן אחר

הגעתי לעיר, ולקחתי מונית הביתה. לא היה לי איך לשלם, הנהג צעק עליי

הסתגרתי באמבטיה בבית שלי, והתכסתי במים קרים

נכנסתי למיטה וישנתי

כשהתעוררתי לא ידעתי אם זה היה חלום.

שמעתי אותם מתווכחים מעבר לקיר. מה יש להם אלה, שאלתי אותה. הם מג'נונים, היא אמרה, יותר מדי טלוויזיה. בדיוק גמרתי לאכול ספגטי וקציצות, ושטפתי את הפה, ורציתי להוריד את זה עם משקה קר. היה משקה, אבל לא קר, חוץ מבקבוק קטן של איזה שליש או חצי ליטר ששמתי למקרה שאצא החוצה בחום הזה ליותר מעשרים דקות. שמתי בקבוק כזה חדש, ופתחתי את הבקבוק הקטן הקר, שתיתי. הרבה גזים, אבל זה שינוי טוב. השכנים מעבר לקיר רצו לרצוח זה את זה, אבל לנו לא היה אכפת. אנחנו בקושי מכירים אותם, אם בכלל. התחשק לי לשגע אותם עוד יותר, אז שמתי שירי אהבה שקטים בווליום גבוה. הייתה שתיקה קצרה, ואז שוב התפרצות של צעקות. ידעתי שזה מטריף אותם ונהניתי מ-כל רגע. היא נכנסה להתקלח, אבל לא רצתה שאראה אותה עירומה, אז התפשטה במקלחת. בזמן האחרון היא מתביישת בגוף שלה בפניי. חשבתי עם מי היא שכבה בלי להגיד לי, כי היה ברור לי שהיא "בגדה" בי, למרות שזה לא הזיז לי ולא ראיתי בזה בגידה. מעניין מה הוא אמר לה, ואיך הוא גרם לה להרגיש. סחטתי חצי לימון לפי לעורר את החושים, ועישנתי בחלון בגלל המזגן. קשה לעשן בלי מוזיקה, אבל הייתה מוזיקה, וחשבתי שעוד מעט אכין לי קפה. אדם זקן שמן וצולע, על מקל, הלך באיטיות לאורך הכביש השומם על המדרכה. הוא הלך לאט, אבל בסבלנות, ונראה לי יציב ושמרני, מהירושלמים העתיקים האלה. קצת חשבתי מי הוא בכלל, ומה עבר בחייו. אולי בצעירותו היה גיבור מלחמה, לוחם אמיץ. לא מהסוג שמספרים עליהם בעיתון, אבל אחד כזה שמסתער בראש הכוח לתוך קו האש. אולי ככה הוא השיג את הצליעה שלו. הוא נעצר ליד משהו קטן על המדרכה, הפך ובחן אותו לרגע עם המקל, והמשיך. כבר שנים הוא משוטט ברחוב הזה והסמוכים לו בלילות. אספתי את כלי העישון שלי, וסגרתי את החלון. הדלקתי את המזגן על 25 מעלות. לא היה ממש חם, אבל הייתי צריך אוויר קר. היא יצאה לבושה ויחפה מהמקלחת, והשיער שלה רטוב. 

מה שהיה - תשכח מזה

מה שיהיה - לא משנה

כל שאבקש בעולם כזה -

תן לי את היום הזה

>>>>>>>>>>>>

אני מתעורר והירח בעיניי, לוהט כמו השמש,

כמו הדמעות

אנשים עם מטריות שרים ברחובות,

ילדים משליכים תינוקות מבעד לחלונות

והשלכת רוקדת, אינסוף צבעים וצורות,

לא בא לי לשבת, רק לפהק עוד ועוד

שרמוטות עם ילד מנקות את הרחובות

אוטובוסים גדולים מלאים אנשי חמאס,

אל-קאעידה וטאליבן

ברבות היום ככל שהוא מתקדם,

מקיף אותי ספק

אם יש לי רובה ומרגמה ואשוח לצד הדרך,

כיצד אקיף את החומה בלי לפגוע בציפור בדרך

אולי היא יודעת איך לשחות, אולי זו ציפור שחיינית

ממבואה וונצואלה עד שערי נגב הגליל

מטלפנות אליי שדות ומכשפות,

מטילים על כשפים קבצנים ושיכורים

ילדים עטופים טלית שואלים אותי לאן הולכים

אנשים אבודים מחפשים את הקווים המובילים למשכנות שאננים

זה לא שזה נגמר אם מישהו מחליט ככה,

זה לא שזה רציני או עמוק או מישהו רוצה ככה,

זה לא שזה בעל ערך כי מישהו מצפה ככה,

לא שיש בזה תבונה כי מישהו חשב ככה

בערוגות צומח הגראס יפה לעין ומפיץ ניחוחות

ירח עגול תפארת מציף את שמי התכלת

אנרגיות עטופות בטלית, וכיפה על הראש,

וילדים משחקים תיפסוני ואחד-שתיים-שלוש

אל תשנאו אותי כי אני יפה, תשנאו אותי כי אני מאנייק,

הולך בדרכים צדדיים לחפש חנויות ממתקים

שכונה עגולה וכיכר בה עגולה גם-כן,

וגן-משחקים ובית-ספר ומגרש כדורגל, בריכה אולימפית

צמחים מטפסים וכותרות פרחים עגולות עזות מבט

ירח צונח בדממה בשלהבת נצח הזהב.