המילים שנכתבות מעצמן

<<<<<<<<<<<<<<<<<< ??????????????????????????????????????????? <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< ??????????????????????????????????????????? >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

שיירים של שמחות קטנות

כמו קונפטי

כמו שאריות מרק בצלחת

האהבות שלך אליי,

מתעתעות בי, אהבות מתוקות

רגעים של חוסר תשומת לב

התגשמות החלומות הוורודים ביותר

בהן מעדנו ונפלנו למחילת הארנב

מדברים איתי כמה אני יפה כשאני שקוף

ואין בי שום בשר ועצם

הרגעים האלו באים והולכים והולכים ובאים

מוזרים אליי כמו לא כתבתי אותם מעולם

מחזיר אהבות קודמות, נשמות קודמות

רגשות שהתאדו עם הרוח

אין בי חמלה כלפי עצמי

וזה רע מאוד

אני מתייבש במחילה צרה

אבדה דרכנו, אהבה

בלי שום תשוקה

רק סטלה מתנדנדת קרה.

הוא מתגנב בשעת לילה מאוחרת, ומגלה את המזגן דולק

זה לא בסדר, הוא אומר, אבל הבן-אדם כבר יישן

כל השבוע עבודה, וכשאין עבודה - יש סידורים

לא קל לאיש לדאוג גם לעצמו, כשכולם רוצים שהוא ידאג גם להם

שינה מלאה סיוטים, גרביים עם חורים שלא מצליחים להיכנס למגירה

הוא יישן על מיטת מסמרים עשויה פלדה

הרוח בחוץ כל הזמן מאיימת, ומפלצות דורשות תשלום בדם

בסך-הכול יש דרך שהוא הולך בא, וזה אף-פעם לא קל

>>>>>>>>>

הוא מדבר איתי, אני מקשיב,

יש לו מה להגיד, אבל אני לא מקשיב

כמו להחליף חיתולים כל הזמן, בזמן שאתה מתחמק מקליעים

אני מדבר איתך על שפיות, אבל גם אני לא יודע - מה זו שפיות

חלילה לי להגיד זאת, אחרת יחשבו שאני לא שפוי

והפחד העמוק - אולי אני באמת לא שפוי

כולם משוגעים - אבל אני לא רוצה להיות כמותם

>>>>>>>>>>

הוא טוחן מים, ואני אומר לעצמי שאני עושה את מה שצריך

אבל משהו קטן צועק בי, שאני טועה, אני לא מקשיב

אני לא מכיר דרך אחרת, מה עוד יש?

יש דרכים לאנשים מוזרים, אבל אני לא, אני לא מוזר - אני אומר

והבן-אדם תמיד צועק לי באוזן שמשהו איתי לא בסדר, בדיוק כמוהו

אבל אני לא רוצה להקשיב, לא הולך בדרכים פראיות אפלות, עושה מה שצריך

ולפעמים נדמה שהכול מתפרק בידיים, למה - אני שואל, מה אני עושה לא בסדר

כמה שאני מנסה לשמור את הזרם ישר, הוא משפריץ לכל הכיוונים

כאילו משהו פגום ומחליק בעצם העולם

אני מאשים את כולם, אבל זה עמוק יותר

יש סדק בבריאת העולם.

גשם לבן יורד על העיר הזו

השבויה בקיפאון לבן

תמונה מטושטשת מלאה שלג סטאטי

חול צף בעיניים

לא ניתן לראות את גגות הבתים

בשלג הזה הוא קם ויורד לתוך מחשכים מוארים

העיניים שלו כמו צלחות, לא רואים כמעט כלום

בלוני אוויר נעים באיטיות על פני המישורים

ספינות אוויר עם עיניים ממושקפות.

דלתות נפתחות ונסגרות לפנות בוקר,

יש תכונה בחדר המדרגות

קולות רמים, כועסים, זועפים,

חיתוך דיבור חד של גברים קשיי יום

חפצים נגררים מחוץ לדלתות,

דלת המקלט נסגרת בכוח

נערה גוערת בגבר עצבני,

ובתגובה הוא מטיח האשמות, לא בה

יום של קימה לתוך מציאות מטורפת,

בו שוב עובדים כמעט לחינם, לא מצליחים למצוא רווחה בפרנסה,

רק להרים את הראש מעל המים, כשהכסף כמו קסם נעלם בין האצבעות

טנדר אוסף פועל צעיר מביתו, עומד עם מנוע מהדהד, צופר,

הנהג ניגש לטלפון הנייד ומטלפן אליו "מה קורה איתך, בן-אדם?"

"כבר יוצא, כבר יוצא," ובאמת יוצא אחרי כמה רגעים עם כוס נייר מלאה קפה

"אני צריך ללכת לעבודה! אני צריך ללכת לעבודה! אין לי זמן עכשיו!"

אומר גבר צעיר לאשתו ההרה, שלא מוצאת זמן אחר לומר את שיש לעשות,

והיא נשארת עם המילים תלויות על שפתיה, ובולעת אותן,

חרדה לסיבוכים שיניצו מאוחר יותר אם לא ייעשו דברים שצריכים להיעשות

משאית גדולה מחממת מנועים בחנייה, ואנשים שמדברים על עשייה של יום שיבוא,

צריכים להגביר את קולם מפאת הרעש

"אבל צריך!" כועסת מישהי. "מה אני יכול לעשות, אין לי זמן!" אומר הגבר וממהר ללכת

בוקר בשכונת הפועלים בו השמש צורבת את העיניים וקופחת על הראש,

כלב נובח, דלתות נפתחות ונסגרות,

יש תכונה בחדר המדרגות.