המילים שנכתבות מעצמן

איפה החמימות, איפה הנשמה?

אדם זקוק גם לנחמה

לפתוח את הבוקר עם כוס קפה

לשמוע מוזיקה טובה

תשטוף את הפנים,

תגרד את קורי העכביש מהעיניים

ותגיד איזה יום יפה,

השמש זורחת, הציפורים מצייצות,

והעולם מלא חדווה וזוהר

>>>>>>>>>>>>>>>>>

קרוב לוודאי שבלילה שוב תהיה מובס

תשכב במיטה חסר-כוח ותשמע מוזיקה עצובה

אולי תשתה משהו, אולי תעשן

אולי תתנחם גוף בגוף בגוף

והכאב ילפות את הבטן,

ויהפוך את הלב לעופרת

ואתה תישן, תתמוטט לישון

אבל למחרת...

>>>>>>>>>>>>>>>

לפתוח את הבוקר עם כוס קפה

לשמוע מוזיקה טובה.

+++++++++++++++++

אהבתי היא כמו מים

כמו קרני-אור מרצדים

חדוות חיים פראית

אהבת עולם אינסופית

ואני מדבר אם טוב לי או רע לי

ואני מחליט שטוב לי

ואני שואל אם להסתכל לאדמה או לשמיים

ואני מחליט להביט לשמיים

ואני שואל אם זה שווה את זה

וכל בוקר עונה לי ש-כן

כשאני מבליט את איברי וזוקר את פטמותיי,

בתאוות אהבה חרמנית לחיים

לא טוב לך להיות לבד? בואי תהיי איתי

לא טוב לך להיות איתי? יש עוד אלף כמוני

אנחנו ממלאים את השמיים כמו הכוכבים

השכינה שורה על כולנו, לטוב ולטוב

ירח קורץ אלינו,

והאדמה מאכילה אותנו.

בלי יותר מדי הקדמות,

הוא ניגש לבובה וכיסח אותה מכות

מרט את אוזניה, תלש את עיניה,

הוציא מבטנה את מילוי הנוצות

רגל נשארה שמוטה כמו גרב,

ויד נתלתה מהגוף בשאריות בד

עיניי החרוזים התגלגלו על הרצפה,

והפה המחייך איבד את הצורה שלו,

והפך למשהו מפלצתי

למה? שאלה אימא, בובה יעקב אהבה אותך מאוד

היא נכנסה לי לחלומות, אמר הילד,

היא אמרה שכשאני אגדל, אהפוך למשהו יוצא מהכלל

מה עוד היא אמרה? שאלה אימא

היא אמרה שאני אעקור עוברים מבטן אימן,

בעודן בחיים

אמנע מאנשים אוכל וקורת גג, מתוך אנוכיות

אמכור לאנשים דברים שהם לא צריכים,

במחיר מופרז

והכי גרוע... הוא רעד

מה? היא שאלה, מה הכי גרוע?

היא אמרה שאני אוהב את זה.

קשה יש רק ב-חלה, וגם אותה אוכלים,

עם דגים חריפים, בצל וצנון

אני שכחתי שאת לא מדברת איתי,

כי שלחתי לך מכתב

אני לא יודע אם קראת, כי לא ענית

אני שכחתי שאת שונאת אותי,

כי שלחתי לך פרחים

אני לא יודע אם שמת באגרטל,

או השלכת לפח

את בטח חשבת שאני שכחתי,

אבל היום יום ההולדת שלך

שלחתי לך סלסלת שוקולדים עם בלונים צהובים

חשבתי שצהוב מסמל אור,

את פירשת את זה שאת פחדנית

החנתי את המוסטנג מתחת לבית שלך,

וצפרתי לך שעות

כל השכנים יצאו לחלונות,

יצאו לרחוב,

קיללו ושברו את השמשות,

והלכו איתי מכות

רק את לא יצאת אליי

דיברתי איתך אם זה בסדר להיות לבד,

ואת אמרת שזה נחמד,

זה היה מזמן

אבל בכלל לא נחמד לי

את חסרה לי

אני יודע שאני לא יכול לכפות עלייך להיות איתי,

וכל הניסיונות שלי לקרב אותך אליי הן אנוכיות,

כי את הבהרת היטב שאת לא רוצה,

וזה מציק לך, מה שאני עושה

אבל יש לך משהו ששייך לי,

ועד שלא תחזירי לי אותו, את חייבת לי,

אז תחזרי אליי,

או תחזירי לי את לבי.

את יכולה להיות יפה אם את רוצה,

ואני אוהב אותך בכל זאת

אבל אני לא יודע אם אוכל להיות איתך,

כי התרגלתי להיות עם עצמי

שנינו מתוסבכים עד צוואר,

אני לא יודע אם נצליח לשחרר זה מזו מזה,

את הזבוב

את תלותית, וגם אני, איך זה יתיישר בינינו?

אני לא מצליח, גם את לא מצליחה,

איך נסתדר מחוץ לקירות הבועה?

עושים לי, לא עושים לך,

אני לא יכול לעשות לך,

הרי אני לא עושה לעצמי

כשאת לחוצה אני נכנס לנרבים,

איך אוכל לשחרר אותך,

ולשחרר את עצמי כדי לשחרר אותך

יעצו לי ללכת על זה או משהו

אני חוזה שבטח כנפייך יפרשו על ראשי בזמן הקרוב

יש בך זהב, אבל הוא קבור כה עמוק,

איך אצליח לשלוח יד ולהוציא אותו אלייך?

קשה לי, קשה לך גם. 

בשביל לכתוב אני צריך מסך כלשהו שמשדר קליפים ברצף עם המוזיקה כמובן. התעוררתי מחובר לפוך מרוב הזמן שאני מבלה איתו, וגררתי את עצמי לדלת, שם גבר זקן ממני, אבל חסון, דפק במרץ ושעשוע, וחיכה שאני אזיז את הצורה שלי. פתחתי לו, והוא נכנס חיש-קל קליל וזריז כמו ארנב, והסתכל סביבו על הדירה בלי לזוז. סגרתי את הדלת, וחשבתי מה לעזאזל מבשל הזקן הפעם. "אה-אה!" הוא אמר בהחלטיות, ופנה לעבר המטבח. אספתי את הפוך שמחובר אליי לרגליים שלא יפריע, והצצתי למטבח. הוא שתה משקה קל, כמה כוסות, כל כוס שני שלוקים. "אההה!" הוא אמר בסיפוק, והתחיל למלא דליים, ולשפוך לתוכם חומרי ניקוי, ועוד כל מיני דברים כאלה של ניקיון שאני לא מבין. לעזאזל, הלכה המנוחה. גררתי את עצמי עם הפוך למיטה, עישנתי ושתיתי מהבקבוק על השולחן כמה שלוקים קטנים להרטיב את הגרון. זה היה משקה מוגז בטעם תפוחים. מיותר לומר שלא היה בו שום-דבר שהיה שייך פעם לתפוח. הבן-אדם הזקן שפך מים פה ושם, וניקה פה ושם, וקרצף פה ושם, ועשה הרבה בלגאן בבית, ואני הייתי צריך לגרור את עצמי מפינה לפינה כדי לפנות לו שטח לפעולות הניקיון הנלוזות שלו. הספקתי לעשן הרבה סיגריות, לשתות קפה ולקבל כאב ראש, כשהוא סיים ורחרח את האוויר. "אהההה..." הוא אמר בתענוג, "עכשיו מריחים פה טוב, לא ככה, איש עייף?" הוא לא ציפה לתשובה, כי הוא ידע שאני עייף מכדי לענות, אמר "בלבוליישן," והלך. הסתכלתי על הדירה. נעתי בה מפינה לפינה. לא טוב, לא הרגשתי נוח. כמעט בכיתי על העובדה שאני כה חלש ועייף, ושמתי מוזיקה בדיסק ישן, והתחלתי להיזכר איך פעם היה לי כוח ללכת ברחוב כמו אריה עם עיניים דרוכות כמו נמר וראייה של עיט... כתבתי שיר עצוב על התנוונות הגוף והנפש, וחתמתי אותו בגעגוע לפעם וכאב לעכשיו. ואז החלפתי את המוזיקה, שתיתי משהו, והעתקתי את השיר מהדף למחשב. אולי יהיה מי שהקריאה תיטיב עמו... או עמה. 

>>>>>>>>>>>>>>>>

רחיצה אטית בדם קר

כמו לשאוף אוויר פריזר

כמו אוכמניות ( בתוך הפה) שנקטפו כרגע

כמו סופגנייה מלאה ריבה (אדומה) עד בחילה

השמש (קרה) עולה ויורדת, (עולה ויורדת,)

למים בשמיים הם קוראים עננים

(ארגמן) מת, (ארגמן) חי

ארץ ש-כל תושביה משתחווים לעגל הזהב

(לסופגניית הזהב)

הם בונים רהיטים כדי שנשב ונאכל

המיטה היא ביצה טובענית

והרגליים משתרכות הרחק מאחור

המחשבה מתפזרת לנקודות על כל הרקיע (כמו כוכבים)

"אנחנו בונים את השמש"

אני זוכר כשהייתי צעיר

את היית יפה, ואני הייתי חזק.

אווזים באגם קפוא, ואני בורח

מסובב שבשבת רוחות של מחשבות

שיפוצים בעין ימין ובורג למכונה

החלודה ממשיכה להתפשט בצינורות העמוקים ביותר

אין צורך לפחד מהמוות, הוא בכל מקום

אין צורך בהלקאה עצמית, הסביבה עושה את זה מספיק טוב

אין צורך לחפש אוכל בפחים אם אפשר לפרוץ למעדניות

אין צורך לעבוד כמו חמורים בשביל גרושים כשהבנקים מפוצצים במיליונים

מדברים איתך על הצורך באיכות חיים, אבל אין חיים

כשאתה מחרבן בשדה הפתוח בין האבנים ומנגב ב-עלים

שמש גדולה בוערת תשרוף אותך בחינם, 

צמא כמו כלב במדבר

גשם יירד עליך ללא מחסה, כשאתה מחפש מקלט או חדר מדרגות

וההבטחות נושבות בדרך, סמים מעוררים, סמים מרדימים

עין גדולה בשרשרת מתנודדת לך על החזה

בורג במכונה או כפתור הפעלה

איפה השנאי שמפעיל את הכול, לאן הדלק זורם

המדבריות גדולות מדי לתפוס אותם ביד,

לחבר תקע לשקע, ומינוס לפלוס - זה יותר פשוט.