המילים שנכתבות מעצמן

מאכילים את הפיות הפעורות בהרבה כימיקלים

מזריקים חומר ניקוי לוורידים

עוקרים חלקי מוחות מאנשים שנדפק להם השכל

בתי-המשוגעים של ישראל מלאים טכנאי מוחות

הבן-אדם התפוצץ היום כי נגמרו לו המים החמים,

ואיך יגלח את הזקן וירחץ את הידיים,

אחרי שהכין אוכל לעבודה

זאתי אמרה לי לגור במערות בהרים,

אני עוד זוכר,

היא אמרה לי לביים קליפים כי צפיתי בהרבה קליפים,

אני עוד זוכר,

היא אמרה לי לקנות מכונת קפה כי שתיתי הרבה קפה,

אני עוד זוכר,

זה העקיצות הקטנות האלה שמביעות בוז עמוק

אבל היא שימרה את אימא בקופסת שימורים שנים על גבי שנים,

בלי לפתח בה עניין לדברים בחיים

להכין אוכל, לאבק את הרהיטים,

כל השכונה הייתה נכנסת אצלנו כדי לרחוץ כלים.

>>>>>>>>>>>>>>

תהיה חולה נפש לתפארת, ילד, תהיה ילד טוב

תעשה מה שהרופאים והעובדים הסוציאליים אומרים לך

תחייך, ותחייה בחלום

תשכח כל מה שאתה יודע,

אנחנו נגיד לך מה כדאי לך לחשוב

אם נדפקת, סימן שהדברים אצלך במוח לא טוב,

תשכח *הכול*, ותן לנו למלא את המוח שלך,

ב-מה *שאנחנו* חושבים לנכון.

לכי בלי להודיע, לכי בלי להגיד

לאן שהלב קורא, לאיפה שהכול רגוע

קחי כמה בגדים, קחי קצת כסף

קחי אותי

לכי אל הים, לכי למעיינות, לנהרות

לכי אל שמיים, לכי אל שדות

לכי אל הכפר הקטן שגדלת בו

לכי, אל תגידי לאן, זה לא עניינו של איש

לכי לאן שהלב פורץ, שם מעיינות חייך

לכי לישון על החוף, לכי לישון במערות קרות

קחי איתך גראס ולכי.

אתה מצמצם את הפערים,

בין מי שאתה לבין מי שיכולת להיות

קפה בחלב עם סוכר עד שהכפית עומדת

אירועים מהחיים שלך מקבלים גוונים שונים

אתה עומד לפני מצבור של שלטים בצומת דרכים

הכביש רטוב והעננים נמוכים

אני עומד לפני בור מלא בוץ, והשמש טובעת בו

סימנים של חולשה מתאספים על פניי ורקותיי,

אני לא יכול שלא להישאר אדיש לנוכח הבדידות החדה,

שדוקרת כמו סכין קצבים בלב

כמו חיה קטנה מסכנה שמשתעשעים בה עם סכין משוננת

והעולם עומד מלכת בכפר הזה בין הישימון ליריחו השקועה

אין דואר בתיבה והכול מת כמו חולשה שמתאספת על כתלי הבתים

העננים אומרים שלום, ונמסים, ואני רץ אחריהם

אין להם שום מושג שהשמש שקעה לפני שנים,

ואין אור מנורה אפילו בסלון הקטן שלי

הם מדברים סחור-סחור ולא מבינים מילה

ואין לי איך לתאר את עומק תסכולי מהשלהבת הזו

ריח קינמון באוויר בתוך דייסת סולת

ואני ממשש את עצמותיי לוודא שהן שלמות

נחשולים של סערה מתנפלים על המזח,

אין דבר לאחוז בו, ורק הריאות מתנשמות.

אין לי כוח אין לי

כך אני אומר והולך לנגן בפסנתר...

כמה שהיא הייתה מרוממת בחשכה,

כך גם אני

מנגנים לעת בוקר את האקורדים הלא נכונים

כי אנחנו שונים, כי אנחנו לא יודעים

ועכשיו היא אוהבת אותי,

ורוצה להתחתן איתי

ומה אני יודע, תגיד לי אבא

אני כנראה לא יכול לתת לה את מה שהיא רוצה

ללכת כמו זוג לאורך השדרה, יד ביד

כמה שאני מעולף, ככה החיים הורגים אותי

קר בלעדיה במיטה,

הראש לא שקט כשהיא יצאה

קר בלעדיה, וכבר שנים אני לא יישן בשקט

אין לי שלווה, שום-דבר לא בטוח

כל הזמן הסירה מתנדנדת

כל הזמן לסתום חורים (כי צריך)

אני ג'אנקי, ואפילו משקה קר כבר הקאתי

כשאני מרגיש איך הגוף שלי מפורר את עצמו

והריח שלה הוא הריח הכי טוב בעולם

אבל אני לא יכול איתה ולא יכול בלעדיה

אני רוצה להקל על הנשמה הרקובה שלי

אני רוצה להבין ולהיות עשרים שנה אחורה

עכשיו אני לא יכול, עכשיו אני לא מבין כלום

כשאני כמעט בן 40 ואמור להיות יותר חכם

ועדיין מסתובב כמו תריסר סביבונים

לא מוצא את הנשמה שלי בכלום.

הרבה מסמרים מפוזרים על רצפת הסלון שלי

רציתי אותה בגופי פנימה, אבל

היא אמרה שאינני ראוי

זה התשלום שעליי לשלם על ההישרדות שלי,

להישאר בחיים,

לא תמיד היא מבינה

יכולתי להישאר צח וטהור, אבל מת,

מה זה היה נותן לי

אז התלכלכתי, כי חרא נדבק,

העולם מסריח, לכן אנחנו מסריחים -

ככל שמתבגרים

כבר לא תינוקות מלאכים

אז היא אמרה לי - אתה לא טוב בשבילי,

אבל אם הייתי טוב בשבילה - לא הייתי כלל

לכן יש מסמרים מפוזרים על רצפת הסלון שלי,

ואני הולך עליהם יחף

מה אפשר לעשות בנקודה הזאת,

לתת לה להבין? היא לא תבין

לפחות אני עדיין חי. 

היא אמרה שהיא אוהבת רק אותי. תמיד הן אומרות את זה, "אני אוהבת רק אותך," אבל זה לא הגיוני, יש עוד אנשים בעולם. ומה עם אימאבא? אחים - אחיות? סבא? סבתא? ידיד, ידידה? מורה בתיכון? או אפילו מחברת ישנה בה כתבה כשהייתה קטנה, או את עץ הפרי המשיל ענפיו כדי שיקטפו ממנו. היא מתרכזת בעצמה חזק-חזק, ומצליחה לצייר ציורים על הקירות בכוח המחשבה. כל הדירה שלה מלאה בציורים שלה, על קירות שהיו חשופים, והיא ציירה היישר עליהם. גם את הדירה שלי היא שמחה לצייר, וציורים שלה מקיפים אותי בדירתי בכל מקום. מה יפה? אפילו לא צריך לפנות את הרהיטים שמוצמדים לקיר. למשל - יש לי ארון ענק, ממש גדול, צמוד לאחד הקירות. זה ארון בגדים עם שלושה דלתות כפולות, מראה, מקום לקולבים ומצעים, מגירות והכול. היא ציירה על הקיר שמאחורי הארון ציור בלי להזיז את הארון, רק בכוח המחשבה. היא תיארה לי איזה ציור היא ציירה, אבל מעולם לא ראיתי אותו, כי אין אפשרות להזיז את הארון, אלא אם אפרק אותו. "ציור יפה מאוד," אמרה. נחל, ציפורים, פרחים ופרפרים או משהו בסגנון. אני מכיר אותה שנתיים-שלוש, ושנתיים-שלוש שנים היא לא איכזבה אותי. תמיד הייתה לצידי ברגעים הכי קשים, למשל כשנגמר לי בבית הבמבה. היא פשוט יצאה בשלוש בלילה, וחזרה תוך פחות מחצי שעה עם במבה. מאוד אהבתי אותה על כך. אבל בחודשיים האחרונים היא לא איתי. היא נסעה לבקר ידיד בארץ אחרת. איזו ארץ? סין. היא נסעה לסין לבקר ידיד. באמת, אמרתי, אם היא רוצה לבקר ידיד, שתבקר, למה לא. אחרי הכול היא לא חייבת לי. אבל ידידיי... הבדידות, הבדידות. אני גר לבד, וכל משפחתי וחבריי, כלומר אימאבא-אחים-אחיות וכדומה, גרים בעיר אחרת. ישראל קטנה, אבל בכל זאת זה מהווה בעיה לבקר אותם. גם בגלל שאין להם מקום וזמן בשבילי, וגם בגלל אילוצים של לימודים ועבודה, ששניהם בעיר שלי. אז כן, זה לא שישבתי בבית כל היום וריחמתי על עצמי. עבדתי, למדתי, וחזרתי הביתה לבית ריק... מ-חמש בערב, הייתי לגמרי לבד. קשה, מה שאומר לאכול לבד, לישון לבד, להתקלח לבד, להשתין ולחרבן לבד, וגם לעשות סקס לבד... עם עצמי. מה גם שלא היה לי עם מי לדבר, אז דיברתי לעצמי. 

החורף הגיע, וזה היה בלתי אפשרי לצאת מהבית. אז שתיתי ועשיתי סמים. גידלתי זקן, לא הסתפרתי, הפסקתי להתקלח, חיברתי מחדש את הטלוויזיה וצפיתי בכל החרא שיש בה. אחרי זמן קצר מצאתי את עצמי מחוץ ללימודים ובלי עבודה. המצב הכלכלי היה קשה מאוד, לא היה לי כסף לבמבה. אז במקום זה עישנתי סיגריות. "שכחתי" לכבס את הבגדים שלי, וגם את המצעים, ואפילו הייתי מתעצל להחליף תחתונים. הפכתי מסריח ברמות, מטומטם ומסטול. כולם התרחקו ממני. ולא היה לי כסף לבמבה. לילה אחד הייתי בדיכאו קשה, היה גשם חזק בחוץ ואני לא יכולתי לישון. השעה הייתה מאוחרת והיו רעמים וברקים בליל חורף קר. -רק לעיתים רחוקות פוגשים רעם נחמד,- חשבתי. לא היה לי מה לעשות, אז החלטתי לפרק את הארון. אני רוצה לראות איזה ציור היא ציירה שם בכוח המחשבה שלה. כל הציורים שלה היו על טבע ומים ועננים... משהו מרגיע כזה, והם היו בכל קיר בבית. אבל רציתי לראות גם את הציור הספציפי הזה. פיניתי את הארון ולקחתי מברג פיליפס, (אני קורא לו "פאלאס",) ולאט-לאט בסבלנות פירקתי את הדלתות, ואז את המדפים, וכל השאר... לא הייתי צריך לפנות ממש את כל הארון כדי לראות את הציור. ראיתי אותו מבעד ללוחות העץ שהטלתי למרגלות הקיר, לוחות העץ שפעם היו ארון. היא ציירה את זה לפני שהיא הלכה, מתי ש-כל הבעיות שלי הסתכמו בלהשיג שקית במבה. אני הייתי מצויר על הקיר, יושב בסלון, רוכן על השולחן, מגודל שיער ומוזנח עם מבט חלול וריק, ועל השולחן מפוזרים שאריות סמים וכוסות ובקבוקים של שתייה חריפה... היא ציירה אותי יושב בחשכה עם נוגה של צג טלוויזיה מרצד על פניי, והילה ירוקה שמסמלת סירחון מקיפה אותי...