הייתה ילדה יפה בגליל, שאהבתי. היא לא הייתה ממש ילדה, היא הייתה בת עשרים, אבל יחסית לגילי היא הייתה ילדה. היא קיבלה פטור מהצבא כי היא הייתה משוגעת, כמו שאני הייתי בגילה. היא לקחה חומרים, וחתכה את עצמה, ושתתה ועשתה סאדו. היא הייתה הנשלטת. היא עברה מספר מקרי אונס מגיל שבע, וזה חירפן לה את הראש, אבל כמובן יש את דרך הטבע, והיא אהבה סקס, אבל כמו שאמרתי, סאדו. זה כאב לי מאוד, שהיא נותנת לכל מיני מאנייקים להשפיל ולבזות אותה, והיא ידעה שהם מנייאקים, אבל אהבה אותם באופן כלשהו בכל זאת, כי כך היא אהבה את הגברים שלה, וכך היא אהבה את הסקס שלה, ומערכות היחסים שלה - אם אפשר לקרוא להם מערכות יחסים. הם היו יושבים עליה בזמן שהם אוכלים. הם היו שמים את כפות רגליהם בחיקה, ומצווים שתיתן להם יחס. הם היו נועלים אותה בארון ללילה שלם כשהם היו ישנים במיטות, או קושרים אותה בצורה לא נוחה בפינת החדר. וכמובן, הם השפילו אותה מילולית ופיזית. אבל כשהיא הייתה יוצאת לרחוב, לעבודה שלה כמזכירה, וללימודים שלה במשחק, היא הייתה הכי שמרנית ומפוחדת מגברים שיש. כל מחווה מינית מאדם בעל סמכות, הייתה משתקת אותה, והיא הייתה מפסיקה להסתכל לו בעיניים, מתחילה לגמגם, ולחשוב איך להוציא את הסוטה הזה מהסביבה שלה מחוץ לבית, כי מחוץ לבית היא לא רצתה שום מחוות מיניות ושום משחקי סקס, אפילו לא מילוליות, הכול נשמר בין הכתלים, עם המאנייקים שהיא נתנה להם לאכול אותה.
דיברנו על מהות הקיום, דברים שהם מורכבים מאוד וקשורים להרבה נושאים, וכך נוצר בינינו קשר, אבל רק דרך מיילים. מעולם לא ראיתי אותה פנים מול פנים. מעולם היא לא שלחה לי תמונה שלה. לא היה לי מושג איך היא נראית. אבל אהבתי את דרך המחשבה שלה, ואת האינטלקט שלה, ואת זה ששנינו היינו סקרנים לגביי הסודות של החיים. שנינו העשרנו את עצמנו בנושאים אלו בנפרד, ללא הנחיות זו מזה ולהפך, וכל שבועיים בערך, כשהזמן היה מפגיש אותנו ביחד ערים, היינו מחליפים מיילים כל הלילה. היא הציעה שנעבור לצ'ט, אבל אני לא רציתי, כי זה לא נוח לי, והיא לא רצתה לדבר בטלפון. אז היו המיילים. במיילים ניתן היה לכתוב באריכות ובסבלנות, גם אם התשובה הייתה מגיעה לפעמים אחרי חצי שעה. אבל המכתבים של שנינו היו ארוכים יחסית, ודרשו סבלנות ומחשבה. פתאום היא הפסיקה לכתוב. לקח לי זמן להבין שהיא פשוט נעלמה מהרשת, ולא פעילה יותר. זה הטריד אותי קצת, אבל דברים כאלה קורים. הרי היא לא שיתפה אותי בחייה הפרטיים, מעבר לעניין שלה בבדס"מ ובהרס עצמי. לא הרבה זמן אחר-כך נתקלתי במודעה קטנה בעיתון - ילדה יפה בת עשרים נרצחה באכזריות בגליל.
כי זה כבר לא עושה לי את זה איתך. אז אני מסתגר בחדרי חדרים, ואין לי חשק או כוח להתמודד איתך, לבוא אלייך, לחפש אותך, לחכות לך או אפילו לצפות לך. יש אותנו עולים באש בכיכר המרכזית של איזו עיירה קטנה בפולין לפני אולי איזה 600 שנה, ויש אותי גוהר על חולדה ואוכל אותה בתוך גומחה ברחוב, כשאת נעצרת לידי ומביאה לי כיכר לחם, ואני בוכה מבושה. יש את שעון המחוגים שניפצתי רגע אחרי שהלכת בפעם האחרונה, כי לא רציתי שהזמן ימשיך בלעדייך, ויש את הדם שלי מרוח על אחד הכתלים בקיר, כי רציתי להשאיר סימן מדמי כשאני מאוהב, לפני שהאהבה תדעך. הדם שלי עדיין מאוהב, אבל אני לא, אני משוטט בלילות ברחובות העיר הסואנת שלי, ואונס ילדות קטנות ש-למה לעזאזל הן מסתובבות לבד בשעות הקטנות של הלילה, הרי אנשים כמוני עלולים לאנוס אותן. אחרי זה הן ממש ייבכו ימים כלילות כיצד צילקתי את נפשן, וחלק ירצו להתאבד, וחלק אכן יתאבדו, וחלק יעשו הרבה סמים כדי להשכיח את הכאב, וחלק יתדרדרו לזנות מסיבה כלשהי של פיתול פסיכולוגי, או שהן יהיו בטיפולים פסיכיאטריים, או שהן יהיו כמוני, ויפתו גברים - ואז יהרגו אותם במיטה בזמן יחסי המין. כמו בסרט "אינסטינקט בסיסי". את חושבת שאני סובל, אבל אני לא, אני גם לא ההפך מסובל, אני לא מרגיש כלום. אין סבל ואין אושר, אין עצב ואין שמחה, רק נוסעים-נוסעים-נוסעים בכביש ישר שומם בחושך, לא מגיעים לשום מקום ויודעים שלא נגיע, והכול בסדר, יש אינסוף זמן, עד ש-די. ראיתי אותך בוכה וראיתי אותך צוחקת איזה מיליון פעם בראש שלי, זה לא עושה לי כלום. נפשות מהסוג הבזוי ביותר אני מנגח בנפשות מהסוג הטהור ביותר, ואחרי המלחמה אני בא ללקק את השאריות. כמו למצוץ את שאריות הבשר מעל העצמות.
כינוי:
קלקטוס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
