המילים שנכתבות מעצמן

"אני אאאהבללל... אני אאאהבללל... צעקתי לפני כולם במסיבההההה..."

הבן-אדם שר את השיר הזה, ואשתי אומרת לי "מה קרה לילד, גדעון?" אני חושב מה להגיד, חושב וחושב וחושב, ובסוף אומר לה "מה את רוצה, סימה, אולי הילד באמת אהבל." היא מסתכלת עליי ככה כזה, "אין לנו אהבלים במשפחה," היא אומרת. "אולי הוא יחיד בסוגו," אני אומר. "דבר איתו, גידי, אני רוצה לדעת מה עובר עליו." "לדבר איתו?" אני שואל. "כן, כן, לך, דבר איתו," והיא ממש דוחפת אותי.

אני נכנס לחדר שלו, "אהלן, יא איבני," "אהלן וסאלן, יא..." "אבו כפיר," אני עוזר לו. "כן, מה שאמרת..." "שמע כפיר... קוראים לך כפיר, נכון?" "זה השם הדפוק שקראתם לי כשנולדתי." "כן... תשמע.... אימא שלך חושבת שאתה כזה, איך להגיד... התחרפנת. לך תעמיד פני שפוי." "אבל אני באמת שפוי!" "באמת?" "באמת, באמת!" "אתה בטוח?" "כן!" זה הביא אותי במבוכה, אז ניסיתי להבין, "אם אתה שפוי, באמת באמת שפוי, כמו שאתה אומר, למה אתה שר שיר כזה מפגר?" "זה לא שיר מפגר, בן ארצי הוא אפס? אני אהבל!" "אתה אהבל?" "כן!" ואתה גאה בזה?" "לא." "אז תפסיק להיות אהבל." "אני לא יכול, ככה אני." זעתי באי-נוחות במושבי, "למה אתה חושב שאתה אהבל?" "אני לא חושב, אני יודע!" "ואיך אתה יודע?" "כי כולם הרבה יותר חכמים ממני." "אז תהיה גם אתה חכם." "לא יכול." "למה לא יכול?" "כי אני אהבל!" "אההה..." מצב קשה, מצב קשה, מה אני אגיד לו? "אתה יודע מה? אז לפחות תעמיד פנים שאתה לא אהבל, אתה יכול?" "אני יכול, אבל למה?" "בשביל שאימא שלך תהיה מבסוטה." "בסדר." "טוב, יופי." חזרתי לסלון, "מה קורה עם הילד, גדעון?" שאלה סימה. "הוא בסדר, סתם השתטה." "אה." אני וסימה שומעים אותו מדבר בטלפון בקולי קולות -

"ידעתי שאני אעבור את המבחן, זה קלי-קלות, אפילו תפסתי את המרצה על טעויות. כן, אני יודע שאני חכם, זה ירשתי מאימא שלי..."

סימה מחייכת, "הילד בסדר גמור,"  היא אומרת.