המילים שנכתבות מעצמן

ונרדמתי, כשהוא העיר אותי

ואמר לי בואי, אל תפחדי מהחשכה

אל תפחדי מחוסר-האונים, מנזילת המחשבה

קחי את היום כמו גוש אור, ועשי אותו למנגינה

ואני בכיתי, כי באמת הייתי חלשה

הלו רק נרדמתי, והוא מעיר אותי ללא בושה

ואכן היום זרח, אבל העייפות עדיין רבה

ואני רוצה לצעוק שמגיע לי פסק-זמן מ-כל ההמולה

אבל הוא את ידי לקח,

והוביל אותי אל החלון

האור בער, האור היה רך

כמו כפור

וראשי הלך לאיבוד בריק היום הגדול,

שמתוך שנתי שנדדה, נראה לי אומלל ושיכור

למה עשית זאת, שאלתי, מתייפחת ומנגבת את דמעותיי

כדי שתראי את חייך, כמה אצילות יש בהם,

כמה אומללות.