המילים שנכתבות מעצמן

אשיר לך שיר של בוקר,

למרות שעזבת

איך השמש דוהה כל בוקר מעל קו האופק

וזורקת רסיסים של זהב

כמו מזרקת אור מקו אופק ההרים

הכוכבים מאבדים מזוהרם,

ואור הלבנה הופך עמום

הציפורים מתעוררות על העצים

ושרות במקהלה של בוקר

משכימי הקום גוררים רגליהם לעבודה,

או לבית-הכנסת

ילדים חפים מפשע שוב פוקחים עיניהם

בשעה מוקדמת זו לעוד יום

של מאסר כפוי בבית-הספר

האנליסטים למיניהם מרכיבים את המשקפיים

על החוטם המדושן שלהם

ויוצאים לעוד יום בו ימצצו לאנשים את הדם

גם בתי-מטבחיים וגם חנויות פרחים,

נפתחים בגרירת רגליים

התוף הפועם של אזור מגוריי, פועם כבד ואחיד

כשיום מכובס במשנהו,

והתקווה היא נקודה קטנה בשמיים

אני כותב לך שיר בוקר, כשבעצם אני אומר

שאני לא מרים ידיים, על-אף הכול

גם אם הזומבים שואגים, אני שר

אפילו מתוך לב הקרח שלי.