לא באמת. כל לילה שלי גדוש סיוטים. זה להתעורר באמצע הלילה מזיעה גם כשהמזגן על קור ואת בלי שמיכה מחממת. זה לפחד. זה לקום עם גב כואב, עם שרירים תפוסים, עם בחילה, גועל מעצמך. כשאני לא מתעוררת באמצע הלילה עם סיוטים אני קמה מכאבי בטן, המשותף לשני המצבים הוא - העובדה שאני לא מצליחה לחזור לישון ברוב הפעמים. 

כשאני כן מצליחה לחזור לישון,לרוב אני ישנה יותר טוב, אבל כמובן שיש גם ימים קשים יותר, מפחידים יותר. אתמול למשל חלמתי שאני חוזרת לגור עם אבא שלי ביחד עם אמא שלי ואחותי. זה היה ממש מלחיץ. אני לא יודעת אם חלמתי את החלום הזה אחרי הפעם הראשונה שהתעוררתי או שזה היה החלום הראשון שחלמתי או האחרון אבל כמעט תמיד אני זוכרת אותם. הם תמיד ברורים, עם המון פרטים, עם דמויות שלא פגשתי זמן רב ומאמתות איתי עם דברים שאני לא נהנית לחשוב עליהם.

אז....קמתי בצהריים במצב נפשי מאוד ירוד. למזלי היה לי לעשן, אז עישנתי. שמעתי לייב שעניין אותי, עישנתי שוב, הלכתי לשירותים. אתם יודעים, ככה זה כשאת כבר לא סטודנטית ואת לא מסוגלת לעבוד כי את לא יודעת להתמודד עם הכאבים שלך. אני לא עושה כלום כמעט ביום יום. רואה סדרות, משחקת במחשב, נכנסת לרשתות חברתיות לפעמים, לפעמים קוראת אם יש משהו שמעניין אותי (תקראו את ׳כל הג׳אז הזה׳ של סנונית ליס!) ולפעמים סתם יושבת בסלון עם מיץ/זירו/פיוז טי ופייסל שומעת מוזיקה מהספוטיפיי מבלה לי..

אבל בקושי מסוגלת להפגש עם אנשים, נהייתה לי חרדה חברתית כמו בכיתה א׳ וזה לא שלא מציעים לי להפגש, גם נשים שאני אשכרה מעריצה.

אני פשוט מרגישה משעממת מידי/מביכה מידי/גרועה מידי/מכוערת....שיהיו מלא שתיקות מביכות....מפחדת שיכאב לי. זה לא שלא ניסיתי וזה לא שכל הזמן הזה אני קלועה בבית. ניסיתי לפני שבוע בערך להפגש עם חברה שלמדה איתי ובאמצע שאנחנו מחפשות קיוסק לקנות משו אחרי שאכלנו בלנדוור (הביונד עושה לא טוב לבטן שלי מסתבר,) כאב לי ברמות, ניסיתי לעשן, לא עזר לי בשיט לכאב, אז אמרתי לה שאני אוהבת אותה ושנקבע לפעם אחרת. בא לי כבר שלא יכאב לי פיזית ואני אוכל להיות עם חיים חברתיים תקינים....

די נמאס לי להיות ככה לפחות אם אין לי לימודים או עבודה לפחות שאני אצליח לצאת מהבית בלי למות מכאבים,,