חשבתי המון על מה לומר ערב יום כיפור 2015, אולי אחד הימים היותר רגישים של היהדות והאמונה בכל השנה. החלטתי שאני הולך לומר בדיוק את מה שאני חושב.
הפעם לא יהיה שיר לפוסט, כי יש המון שירים ולא ידעתי מה לבחור. במקום זה, תוך כדי הפוסט, אני אקשר שירים שאני מאוד אוהב בנושא הספציפי הזה. ויש די הרבה.
אבל בשביל להתחיל, בחרתי שיר שאני מאוד אוהב: Welcome To The Machine של פינק פלויד.
הדיכוי הרביעי
לפני שבוע בערך, פרסמתי כאן, בבלוג שלי, את המדריך למדוכא המתחיל-אוסף של דברים שחשבתי לגבי דיכוי, דיכאון, מאבק, מחאה ואלימות. ציינתי שם שלפי פרופסור אילן גור זאב ולפי הפסיכולוגיה המודרנית, דיכוי מגיע בשלושה מצבים. הדיכוי מהצורה הראשונה הוא דיכוי ישיר, דורסני ואלים, שבו המדכא נמצא במצוקה נפשית וצריך להביע זעם ותשומת לב על המדוכא (כמו בריונות, למשל). הדיכוי מהצורה השנייה הוא נפוץ מאוד, והוא נעשה בעזרת מערכת אידיאולוגית, כמו משטר, היסטוריה משותפת, קבוצות אתניות וכן הלאה (לדוגמא, פטריארכיה, הכיבוש וכדומה). הדיכוי מהצורה השלישית הוא פיקח מאוד וגדול מאוד, ומשמש כמעין מטריקס: המערכת המדכאת ממלאת את הצרכים של המדוכא באשליות ובזוטות בשביל שלא ישים לב שהוא מדוכא. החברה הקפיטליסטית ממלאת את הצרכים של אנשים לזכויות, לחופש ולחירות בריאליטי מזויף, מנות של מקדונלד'ס ותרופות של פפטו ביסמול.
אבל לא ציינתי שכמו שאני רואה את זה,קיים דיכוי רביעי. הדיכוי הרביעי הזה הוא דיכוי מיוחד. הוא ללא ספק הדיכוי הכי עתיק על פני כדור הארץ, והוא ללא ספק הדיכוי הכי משמעותי.
הדת היא כלי הדיכוי הכי עתיק על פני כדור הארץ. היא אמצעי השליטה, שלילת הזכויות והחורבן הראשון של המין האנושי. הדת, במובן מסוים, התחילה את המסע שלנו לכיבוש כדה"א. אם המצאת השפה גרמה לנו להבין אחד את השני, הייתה זו הדת שגרמה לנו ליצור סיפורים. בני אדם הם יצורים סקרניים מטבעם, שמחפשים תשובות.
הדת נולדה כמשהו מדהים. היינו יצורים מפוחדים, שוכני מערות, מלקטי מזון מצמחים ומקליפות של עצים. היה לנו שכל מפותח, אבל הוא לא עזר בכלום. התרבות שלנו הייתה תרבות פראית, אכול או שתיאכל, הרוג או שיהרגו אותך. המצאנו את השפה בתהליך איטי ומסובך, אבל אחרי שהיא הומצאה יכולנו להתחיל להבין אחד את השני. אחרים לא עשו את זה. הומו סאפיינס עלה והתחיל לשלוט יותר ויותר. ואז, כשהבטנו מעלה, ראינו שמיים נקיים וכוכבים זוהרים ברקיע. מה לעזאזל זה היה? איפה אנחנו? מה קורה כאן? היינו חייבים הסבר, משהו שיוכיח לנו לא רק את הסיבה לכך שאנחנו כאן, אלא גם את הסיבה לכך שאנחנו מיוחדים, טובים יותר מאחרים. ואז הבנו את זה.
אנחנו הנשגבים יותר מכולם. ישות עליונה יצרה אותנו למטרות מיוחדות, חלקן נבצרות ממוחנו, אבל העיקר הוא שאנחנו כאן מסיבה ספציפית וברורה, ויותר חשוב מזה- סיבה ממלאת תקווה! אנחנו יודעים למה אנחנו כאן! לא עוד חיים של בלבול ודיכאון! צמחנו ושגשגנו בידיעה ברורה שאנחנו נמצאים כאן מסיבה טובה. אנחנו מיוחדים.
"אבל רגע", מישהו חשב לרגע אחד, "אם כולנו מיוחדים... למה שלא אחד יהיה מיוחד יותר?".
"כל החיות שוות- אבל ישנן חיות ששוות יותר."-ג'ורג' אורוול, חוות החיות
הדת נולדה מחדש, והפעם, היא הייתה אמצעי לשליטה באנשים.
אלו שזממו להשיג את הצורה החזקה ביותר של כוח, את האמון המוחלט של בני אדם, הצהירו שהם שליחים של ישות עליונה. אלו שהלכו אחריהם הרגישו טוב יותר. "נכון, כולנו כאן כי אנחנו הבנים של אל כזה או אחר", הם אמרו, "אבל אנחנו רוצים יותר מזה. אנחנו רוצים להיות נבחרים. אנחנו רוצים להיות יותר מיוחדים מהדבר הכי מיוחד בעולם." נביאים כריזמטיים זרקו הבטחות לעתיד, על שוויון וחירות, על חיים נשגבים שלאחר המוות, על צדק ועל רשע. את הדרכים לשליטה באנשים ניסחנו לתוך ספרים עתיקים, באותיות מסולסלות. ובשביל להבטיח ציות מלא, ניסחנו רשימת קודים "מוסריים" כביכול- עשרת הדיברות, לדוגמא.
מתישהו, הדת פגשה את האלימות. החיבור הזה היה חייב לקרות, בסופו של דבר.איך נשמור על אנשים בשורה בצורה הכי יעילה? אם נוציא מהם את הפרא. ניגשנו לספרים שלנו, והתחלנו לכתוב. ופשוט לא הפסקנו, למשך עשרות שנים. רשמנו על משכבי זכר, על איסורים, על גויים, על טבח, על אלימות. סיפרנו על כיבוש המדינה, על ערים שנפלו, אנשים שקרסו תחת החומות שלהם עצמם. סיפרנו על מלחמות, על אונס, על רצח, על עשן של גופות שעלה לשמיים בשביל לרצות אל צמא דם, פסיכופת על מלא.
וכשהדת פגשה את האלימות, הקראנו לילדים שלנו את סיפורי מכות מצרים, סדום ועמורה, נביעי הבעל, לוט ונציב המלח, יונה והדג, סיפורים על מוות והרג, וכשהם חייכו ברצון חייכנו גם אנחנו. המנהיגים שלנו, אנשים בדיוק כמונו שהדגישו שוב ושוב איך הם יותר טובים מאיתנו, ואיך אנחנו טובים יותר מכל השאר, סיפרו לנו סיפורים על מדינות תחת שליט אחד ואל אחד. התחלנו לשנוא יותר מהכל; שנאנו נשים לא צנועות, הומוסקסואלים ולסביות, אנשים מדתות אחרות, אנשים עם דעות אחרות- בקיצור, כל מי שהוא לא אנחנו.
ואז, הדת פגשה את העובדות. במשך שנים, הדת הייתה רגילה להיות הפתרון היחיד, התשובה היחידה לסודות של היקום. ופתאום הגיעו אנשים שטענו אחרת. גלילאו טען שאנחנו לא מרכז היקום; פרויד סיפר על התת מודע שלנו; איינשטיין דיבר על מהירות האור ואלימות; דוקינס דיבר על הגן האנוכי; נילס בוהר סיפר על האטום; והוקינג דיבר על ההתפשטות של היקום. הבנו שאנחנו זעירים ביחס ליקום הענק, אבל זה לא אומר שלא מגיע לנו לחפש תשובות בעצמנו. הקדשנו את המין האנושי. כל גילוי, כל נוסחה פיזיקלית, כל מספר וכל נעלם הוקדש כולו למין האנושי וליופי של חיפוש ומחקר. המצאנו תרופות, חקרנו את הטבע, הסתכלנו לכוכבים.
אבל הדת לא התכוונה לוותר כל כך בקלות. ספרים נשרפו, חרם הוטל, בגידות הוכרזו. כופרים נשרפו, נדקרו, עמדו למשפט. המאה ה20 התחילה, ומגמת עלייה של פשעי שנאה דתיים התחילו: רצח עם ההררו, רצח העם הצ'רקסי, העות'מאנים טבחו בארמנים, הגרמנים טבחו ביהודים, רצח העם בקמבודיה, סדאם טבח בכורדים בחלבג'ה, וילדים נלחמו זה בזה בשואה בדארפור. מיליונים של חפים מפשע נרצחו בשם הדת, ובשם צמא דם משוגע בשם אלוהים.
המאה ה21 התחילה כשהמין האנושי נמצא בחזית שלו, יותר מאי פעם. האינטרנט שהוקם במהרה עזר לגשר על פערים ולקרב בין בני אדם. רשתות חברתיות מוקדמות יצרו מהפכות והפילו דיקטטורות באמצעות מאבקים צודקים ונכונים. המדע עבד קשה יותר מאי פעם, בניסיון להביא את המין האנושי קרוב יותר ויותר למצב של שלמות, עם תרופות נגד מחלות ממאירות, גילויים חדשים על העולם שסביבנו והבנות חדשות לגבי היקום. בניגוד למדע, הדת התחילה את המאה ה21 בעלייה במדרגת הטרור. פיגועי 11 בספטמבר והפיגועים ברכבת התחתית בלונדון, רציחות חוזרות ונשנות של הומוסקסואלים במדינות ברחבי העולם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולם הוכיחו שמלחמות דת השתנו ונהיו קיצוניים יותר ויותר.
ההישג הכי גדול של הדת היה ההוכחה. במשך אלפי שנים של לימוד דתי, מלחמות ורצח עם, הדת הצליחה לשכנע אותנו שאלימות היא חלק אינטגרלי וטבעי מהמין האנושי. השנאה והכעס הם רגשות מובנים והם חלק מהמין האנושי, אבל האקט של מלחמות, אלימות, רצח עם, גזענות, אפרטהייד, אפליה ודת- הם לא חלק מהמשוואה. להרוג מישהו בגלל אלוהים לא הופך אותך לבנאדם. זה הופך אותך לפסיכופת.
המדע במאה ה21 הוא היצוג הכי יפה של אהבה שהיה אי פעם. כל רופא, פיזיקאי, מתמטיקאי, כימאי והוגה דעות, כל חוקר,מדען, מגלה תגליות ואיש חישובים עושה את מה שהוא עושה מתוך אהבה כנה למין האנושי ומתוך חזון לקידום האנושות קדימה יותר ויותר. המדע הוא פציפיסט. המדע מוביל אותנו לקדמה, הוא מוביל שלום, אחווה וקיימות, הוא מוביל אהבה לכל דבר שחי וליקום כולו. בעוד שהדת מקדמת כוח, תאבת בצע, שנאה וגזענות, המדע ניצב מולה בחזית איתנה, לא אלימה, ומוכיח שיש אלטרנטיבה.
אז כעת, המין האנושי נמצא בנקודה הכי חשובה בהיסטוריה. הוא יכול לבחור. האם ילך בדרך של השנאה, הגזענות והאפליה? או שמא ילך בדרך המדעית, של הגיון ורגש יחדיו, של חזון לעתיד אנושי טוב יותר של השכלה, מצוינות, אחווה ושלום? רק ההיסטוריה יודעת. בינתיים, כל מה שנותר לנו הוא להיאבק.
יום כיפור 2015 הוא היום שבו עלינו להבין שאת הסליחה שלנו אנחנו לא צריכים לבקש מאלוהים. את המוסר שלנו לא נקבל מפסיכופת רוצח המונים. את המוסר שלנו נקבל מהתנהגות אנושית בסיסית, מאהבה, מהשכלה, מהאמונה שיום אחד נחיה אחד ליד השני בלי מלחמות. אנחנו יכולים לעשות את זה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להחליט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: