לפעמים אני תוהה לעצמי איך אני נראית מהצד, מה אחרים חושבים עלי. אני חושבת שאני יודעת אבל בכל זאת אני בשוק כל פעם שאני מגלה איכשהו על התדמית שלי בעיני אחרים. זה גורם לי לחשוב: "מי אני, למען השם?"

תכל'ס, אין לי מושג. אני מרגישה שאני מורכבת ממליון תכונות, שחלקן סותרות זו את זו. אני לא יודעת אפילו מה הדעות הפוליטיות שלי והאם אני מאמינה באלוהים. אני מוצאת את עצמי אומרת הרבה לאחרים שהחיים דינמיים אבל אולי אני פשוט יותר מדי לא החלטית. אני לא סגורה על עצמי בהרבה תחומים וזה מתסכל אותי (כשההדחקה על הולד)... נקח למשל את העניין עם הדעות הפוליטיות. אני מוצאת הגיון בשתי האידיולוגיות של הקצוות אבל הפעילים הפוליטיים מרוב המפלגות די גורמים לי להרתע מלהסכים איתם. וגם הטבעוניים הקיצוניים גורמים לי להרגיש גרוע... אני מסכימה איתם אז למה הם רוצים לשמוע ממני וידוי מסוג תודה רבה פתחתם לי את העיניים הכל בזכותכם ואני רק מעתיקה אותכם? לא יודעת, אולי אני בטח סתם במצב רוח מוזר. כאילו... אני מרגישה שכולם מסביב כל כך צבועים ומזויפים. זאת האחת הסיבות שקל לי מאוד להתחבר לספרים בהן הדמויות הראשיות הן underdogs ואנשים עם קצת יותר רגישות וחשיבה עמוקה. לדוגמא, הזדהתי מאוד עם הולדן בתפסן והיה לי הזוי לשמוע שבן אדם מסויים שאני מכירה גם כן לקח את הספר ללבו, כשהבן אדם הזה לגמרי צבוע מבחינתי. האמת שמהסיבה הזאת זה לא יהיה סוף העולם מבחינתי אם אנשים מחיי יגלו את הבלוג הזה, אולי זה יגרום להם לחשוב על דברים ולהבין אותי. 

I'm me. I can't put on airs. I'm not a phony. I know the way I am hurts me more times than it helps. But somehow it's all tied up with my integrity, and my integrity is the last thing I'm going to let you take from me.

Tony Dorsett