הנה אני, עדיין חולה. כבר יותר מדי זמן לטעמי. אני מתחילה להרגיש את הרגש שאני הכי מדחיקה- בדידות. אני כמהה לחברות אמיתית ועמוקה אבל כשמתחילים איתי שיחות וכאלה אני פתאום מרגישה תשושה מדי כדי לדבר ופשוט לא מתחשק לי להיות פגיעה לאנשים שאני לא סומכת אליהם כי הם מאכזבים כל תקופה מחדש. זה מאוד מבאס אותי... יש לי כוונות טובות לאנשים, באמת.

אני רואה כבר כמה שבועות סדרה מדהימה- האישה הטובה. ממליצה בחום. זה מעביר לי את הזמן בימים כאלה. כשאני לא רואה את הסדרה/טלויזיה אני משוטטת באינטרנט וקוראת על כל מיני דברים כמו CROSSFIT וצילום. או שאני קוראת ספר (התפסן בשדה השיפון. אבל באנגלית כי לקרוא בשפת המקור זה הרבה יותר שווה!). בכל מקרה המטרה האמיתית של הפוסט היא לעסוק בלמה לעזאזל קשה לי עם קשרים חברתיים לטווח הארוך? זה נושא שאני חושבת עליו ואני לא כל כך מצליחה להבין. היו לי הרבה חברות וידידים במהלך השנים ושמתי לב למין דפוס אצלי. יכול להיות שזה אצל הרבה ככה אבל זה נושא שמכאיב לי לחשוב עליו. תמיד הייתה לי BFF, מהגן בערך עד עכשיו. וזה מוזר מעט כי אני לא הטיפוס הקלאסי לזה (או שמא כן?)... בקיצור, תמיד הייתה לי את החברה הזאת שהיא הכי קרובה אלי ואני אליה. זאת שהייתה נפגשת איתי מלא והיינו ביחד בחוגים ושטויות כאלה. שמתי לב שתמיד ההתרחקות ממנה הייתה בעיקר מהצד שלי. לפעמים זה היה כי הרגשתי שנמאס לי ממנה, שהיא פגעה בי יותר מדי או סתם שהיא פשוט לא מתאימה לי, שאין לנו אופי דומה או תחומי עניין משותפים. כך קרה שאיבדתי או יותר נכון חתכתי מחיי כמה חברות וגם ידידים שהיו חשובים לי מאוד. כל פעם מצאתי איכשהו חברה טובה חדשה וידידים קרובים נוספים. כשאני חושבת על זה קצת עצוב לי שאני לא מהאנשים שהם politically correct ושלא מנתקים לגמרי אחרים, אלא שומרים איתם על קשרים ידידותיים. אבל אני לא. זה חלק ממנגנון שמופעל אצלי הרבה כדי לסנן אנשים. לשמור את המתאימים ביותר. יש לזה גם יתרונות כמובן אבל החסרון של זה הוא שזה כואב. אני מרגישה כל כך לבד בעולם לפעמים, מין איבוד תקווה זמני. תחושה שאולי אני דפוקה בקטע הזה ולעולם לא אצליח לשמור על קשר קרוב ואינטימי עם מישהו לכל החיים. 

אם מישהו מזדהה איכשהו עם מה שכתבתי וגם מרגיש קצת בודד בחיים האלה, מוזמן לכתוב לי למייל.

מוזיקה שנעים להקשיב אליה