מעגלים, מעגלים איך שאנחנו נשארים מתעוררים ליום חדש חוזרים ושוב מנסים

ובתמונה רואים ילדה קטנה, כבת 10 ואת אבא שלה עומד מאחוריה. מהרקע ברור שמדובר על איפשהו באירופה.

הם לבושים שם במעילים גדולים. הילדה שם נראית חמודה ותמימה ומחייכת למצלמה. האבא עושה פרצוף קצת מוזר ומביט למעלה

מבחוץ זו סתם עוד תמונה

אבל לאותה ילדה שם זה כן סיפור.

זה האדם שהיה אמור להגן עליה ובמקום זה

היום היא צריכה להתמודד עם פוסט טראומה ממנו ולעשות את זה יחד עם לימודים תובעניים וסביבה לא ממש תומכת.

חוץ מזה, התמונה צולמה תוך כדי מסע לתהליך שאמא של אותה ילדה רצתה שהיא תעשה כדי להיות הילדה המושלמת (ולא הילדה הפגומה שנולדה לה).

עד היום אותה האמא כועסת על הילדה שלא הסכימה לעשות את אותו התהליך.

והקטע הכי קשה שעד היום יש אנשים שמסבירים לי איזה הורים נפלאים יש לי ולא רק שאני צריכה לסתום ולהנהנן בשתיקה

אלא שהם גם מסבירים לי שאני צריכה להיות כמוהם (״למה לא למדת את אותו המקצוע כמוהו?״) ולא מבינים כמה קשה

אני עובדת כדי שאוכל להיות עצמאית ומנותקת מהם ולכן אני קורעת את עצמי בלימודים שאחרת לא בטוח שהייתי בוחרת בהם מלכתחילה

קשה להיות לבד בתוך הסיפור הזה ועוד יותר שאין אף אחד שמבין. החברה הכי טובה שלי מעולם לא חוותה אלימות

אז מבחינתה היא לא ממש מאמינה להכל ולא מסוגלת לתפוס מה עברתי וכשניסיתי בכוחות עצמי לא מצאתי

אפילו קבוצת תמיכה אחת. פשוט אין.